• תפריט
קולנוע וטלוויזיה

ביקורת הסרט "הנשף": פצעי בגרות

בתום הדיון סביב טרנסג’נדרים יוצא “הנשף", סרט על תיכוניסטיות שמשקף גם את קשיי ההתבגרות של הבמאי

יאיר רוה 08:4512.09.18

יציאה מהארון היא המונחת, במפורש או במרומז, בבסיס שלושת סרטיו הארוכים של הבמאי והתסריטאי שרון מימון: “סיפור גדול”, שביים עם ארז תדמור; “מיתה טובה” וכעת “הנשף”, שאותם ביים עם שותפתו הקבועה טל גרניט. אחד הדימויים היפים בפילמוגרפיה הזאת הוא של רפי תבור, שמסתתר עירום בתוך ארון הקטן מכפי מידותיו בחדר השינה של המאהב שלו, באחת הסצנות המשעשעות של “מיתה טובה”. לסצנה הזאת מצטרף כעת דימוי נוסף מתוך סרטם “הנשף”, כשאסי לוי מעיפה בבעיטת נינג’ה אימתנית את הדלת הנעולה לחדר אמבטיה וחושפת את סודה של הגיבורה. גרירה מהארון באופן אלים. שלושה סרטים על קבוצות של אנשים — שמנים ב”סיפור גדול”, קשישים ב”מיתה טובה” וכעת תיכוניסטיות ב”הנשף” — שצריכות להתמודד עם הגדרות של זהות עצמית ומעבר ממבוכה לגאווה.

 

אחרי שאהבתי את כל סרטיו הקודמים של מימון (כולל הסרטים הקצרים שלו ושל גרניט) הפך “הנשף” לסרט שהכי חיכיתי לו בשנת הקולנוע הישראלית הנוכחית. השניים אספו נבחרת חלומות: הצלם גיורא ביח, העורכת עינת גלזר זרחין, הפסקול (המעולה) של עברי לידר, וכאמור אסי לוי כשחקנית חיזוק בתפקיד משנה קטן אך משמעותי. לתדהמתי “הנשף” התגלה כסרט המאכזב ביותר שראיתי השנה.

 

הסרט "הנשף" הסרט "הנשף" צילום: גיורא ביך

 

זהו סיפורן של שתי תיכוניסטיות שמבואסות שאף בן עדיין לא הזמין אותן לנשף הסיום. הן גרות בירושלים וחולמות על בברלי הילס, עם הגדלות חזה וניתוחי אף ופפיונים ולימוזינות לפרום. הן חיות חיים של חיצוניות: מודאגות מהמראה הפשוט שלהן ועסוקות כל הזמן בלהצטלם בטלפונים הסלולריים ולצפות בסרטוני יוטיוב על עצות יופי (סליחה, ביוטי). הן רוקחות מזימה: לטוס בחופשת הפסח לאוקראינה (בלי שההורים יידעו), שם מתווכת דמותה של אסי לוי דיל בלתי רגיל: תמכרו לנו כליה ובתמורה באותה הזדמנות נארגן לכן את הניתוח הקוסמטי שתמיד רציתן: חזה או אף. זה המקום שבו הסרט הופך מבחינתי לפנטזיה, ומאבד את הטון שלו.

 

זו קומדיה? זו טרגדיה? הסרטים הקודמים הילכו על קו כה עדין של הומור ורגש, והתמהיל הזה לא עובד כאן. הסרטים הקודמים הציגו דמויות כה נוגעות ללב, ואילו הסרט הזה מציג אוסף דמויות בלתי נסבלות, רדודות, ממש גרוטסקיות, בעלות אוצר מילים מצומצם, שאין רגע במסע הלא מצחיק שלהן שבו הן מעוררות הזדהות. יש משהו קר וציני בסרט, שגרם לי לתהות אם היוצרים בכלל אהבו את הגיבורות שלהם. יוצאי הדופן הם עדן (בגילומה של סתיו סטרשקו), שמסתירה את זהותה האמיתית מחברותיה, ואביה (אותו מגלם מיכה סלקטר), שמעוררות הזדהות ורגש, שמתפוגגים ברגע שעדן מצטרפת להרפתקה ההזויה של חברותיה והאבא נעלם מהסיפור.

 

ואולי זה בעצם סרט נעורים? אמנם נדמה לי שגרניט ומימון פספסו בפורטרט שלהם את גיל הנעורים ושפת הסלנג האנלו־עברית של הנערה הארצישראלית ב־2018, אך אולי כל ניסיון לראות ב”הנשף” סרט בוגר הוא טעות שלי? אולי זה “קלולס” בירושלים או Mean Girls הטרנסג’נדרי. ואולי אלה פצעי הבגרות בקריירה של צמד במאים מוכרים בדרך כלל, שעד עכשיו היו ילדי פלא, ועכשיו צריכים למצוא מחדש את קולם המתחלף.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x