• תפריט
אמנות ועיצוב

תערוכה חדשה: "אמנות ערבית גנובה"

תערוכה חדשה שתיפתח הערב בת"א שמציגה 6 עבודות וידיאו של אמנים עכשוויים מוכרים ממדינות ערב, שיוקרנו ללא אישור וללא ידיעת האמנים

ענת ברזילי 08:3412.07.18

מה עושים כשנתקלים באמנות טובה של אמנים שמסרבים להציג אותה בישראל? פשוט גונבים את היצירות. “אמנות ערבית גנובה” הוא שמה של תערוכה חדשה הנפתחת הערב במרכז חדש לאמנות ופוליטיקה בתל אביב בשם “1:1”, בניהולו האמנותי של האמן עומר קריגר. המרכז יפעל במתחם אמנות עצמאי חדש בדרום תל אביב בניהולה של האוצרת עדי אנגלמן.  

 

התערוכה מציגה 6 עבודות וידיאו של אמנים עכשוויים מוכרים ממדינות ערב, שיוקרנו ללא אישור וללא ידיעת האמנים, מתוך ידיעה ברורה של אוצרי התערוכה שבכך הם מסכנים את האמנים הערבים המוצגים, שכן חלקם חיים ופועלים במדינות אויב לישראל, ובנוסף לכך פוגעים בזכויות היוצרים של האמנים.

 

עבודה של האמן המצרי ווהיל שוואקי עבודה של האמן המצרי ווהיל שוואקי צילום: Colin Hepburn

 

 

כנראה שמתוך ניהול סיכונים כנגד תביעות אפשריות, קריגר ואנגלמן החליטו לא לפרסם כל תמונה מהתערוכה כהודעה לעיתונות או ברשתות החברתיות ולא פרסמו את שמות האמנים המשתתפים. “הרעיון התחיל אצלי לפני שנתיים”, מספר קריגר, “אז פניתי לאמנים במייל, קיבלתי סירוב אחד וכמה התעלמויות”, מספר קריגר על הפרויקט שבוטל. “הפעם זו בחירה מודעת למהלך חד־צדדי. אין כאן ניסיון ליצור דו קיום או נורמליזציה. זו תערוכה משברית באופי שלה.

 

קריגר ואנגלמן מציגים בפניי שתי עבודות, ולמרות שקרדיט השמות לא הופיע, זיהיתי עבודת וידיאו של קבוצת אטלס שייסד האמן הלבנוני וואליד ראאד, שמורכבת מתמונות סטילס שצולמו בלבנון, והשניה, סרט אנימציה בתיאטרון בובות מריונטה, שאורכו כשעה, המגולל את ההיסטוריה של המזרח התיכון משנת 1,100 לספירה של האמן המצרי ווהיל שוואקי.

 

 

מימין: עדי אנגלמן ועומר קריגר. “אנחנו בוחרים לעבור על החוק" מימין: עדי אנגלמן ועומר קריגר. “אנחנו בוחרים לעבור על החוק" צילום: עמית שעל

 

 

למה להראות אמנות ערבית גנובה?

“קדמו לתערוכה הזאת ניסיונות רבים שלנו לאורך השנים לייצר קשר באמצעות אמנות עם העולם הערבי המקומי ומהמזרח התיכון בכלל. זה אף פעם לא הצליח לנו”, מסבירה עדי אנגלמן, מנהלת המתחם. “בתוך המצב של הקשר החסום והלא קיים עם העולם הערבי, אנחנו פועלים מתוך רצון להראות לאנשים פן שהם לא מכירים שיכול לשבור סטיגמות”.

 

“הרעיון הוא להראות אמנות ערבית, ליצור קשרים עם המזרח התיכון”, מוסיף קריגר, “אלו עבודות שאני מכיר, חלקן קנוניות, שמגדירות את האמנות העכשווית הערבית. יש כאן אוסף של דברים יוצאי דופן, מתוחכמים, עדינים, קונספטואליים, שעוסקים בהיסטוריה ושמספרים את הסיפור של האזור וישראל כחלק מהסיפור. מסיבות פוליטיות הן מעולם לא הוקרנו וכנראה גם לעולם לא יוקרנו בישראל”.

 

אבל זו פעולה כוחנית.

“אנחנו בוחרים לעבור על החוק, מתוך תפיסה של משבר פוליטי שישראל נמצאת בו וגם משבר באמנות. אני חושב שגניבת עבודה יכול להיות גם סוג של מחמאה. זה אולי לא יפה לחמוד משהו, אבל זה גם סוג של אהבה ותשוקה. האמנות הערבית העכשווית מצוינת יש בה בצבוצים של דברים מוכרים של מרחב שאנחנו חלק ממנו אבל מבודדים ממנו”.

 

למרות התשובה של קריגר, אי אפשר להתעלם מהעובדה שגם אם אמנים ערבים לא מעוניינים לשתף פעולה עם ישראלים, וגם אם החרם התרבותי BDS הוא גלולה מרה לקהל שוחרי התרבות והאמנות הישראלי, זו עובדה קיימת בשטח שהתעלמות ממנה היא לקיחה בכוח של אובייקטים אמנותיים, סובלימציה של כיבוש, שבו מונצחים יחסי הכוח. בדיון שהתעורר בפייסבוק עם פרסום האירוע, בלטו תגובות ההתנגדות. תמי ריקליס, עורכת שותפה באתר “העוקץ” המקדם צדק חברתי, כתבה ש”דיון על תוצר תרבותי של מישהו, שמוצג ללא שמו של המחבר וללא ידיעתו, וכנראה גם ללא הסכמתו זה אקט פטרוני ומתנשא, נראית כתפיסה ישראלית־קלגסית כזאת של מגיע לנו”.

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x