• תפריט
אמנות ועיצוב

ידיים למעלה: האמן עופר ללוש מצייר את המוות

בתערוכה חדשה מתעד האמן עופר ללוש את תגובתו ברגע שנודע לו על התאבדות האסיסטנט שלו. “ביקשתי להפוך את התנועה האינטואיטיבית שלי לאובייקט אמנותי”, הוא מספר לכלכליסט

ענת ברזילי 08:4711.07.18

שני ציורים גדולי ממדים עשויים משיכות צבע שמן ופחם שחור על בד מוצבים בכניסה לחלל תערוכת היחיד “ראש ויד” של האמן עופר ללוש המוצגת בימים אלה במוזיאון הרצליה. הציורים כמו מעלים ומוחקים בעת ובעונה אחת דימוי על הבד. בציור אחד זהו דיוקן עצמי של האמן, נושא חוזר בעבודותיו של ללוש, ובציור השני זוהי טביעת כף יד שמוגדלת למימדי ענק.

 

הרגע העמום של הופעת הדימוי והיעלמותו הוא רמז למה שמכונן את התערוכה הנוכחית (שאוצרת איה לוריא), וכן רגע הפעולה של ללוש לנגד עיני הצופים. הדיוקן, כמו גם טביעת כף היד המוגדלת של האמן, הם עדות חיה לנוכחותו האמנותית.

 

ללוש (71) הוא אמן בינלאומי מצליח, פורה ואינטנסיבי, בשנים האחרונות הציג שתי תערוכות גדולות במוזיאון בשנגחאי ובביג’ינג. הוא יליד תוניס, היגר בנעוריו המוקדמים לצרפת ועלה לישראל בגיל 19. הוא למד במכון אבני אצל יחזקאל שטרייכמן ובבוזאר בפריז אצל הפסל סזאר בלדצ’יני. היום הוא מחלק את זמנו בין תל אביב ופריז, שם יש לו סטודיו נוסף. עבודותיו נמצאות באוספי מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב, וכן במוזיאון אלברטינה בווינה.

 

שלא כמו רוב תערוכותיו, שתמיד מתפרסות על שטח גדול, עם פסלי ברונזה מונומנטליים, דמויות הנישאות לגובה, ראשי ענק בצבעים חומים־שחורים, וציורי נוף גדולי ממדים, התערוכה הזאת קטנה. “קטנה אך לא מינורית” מדגיש ללוש בראיון ל”כלכליסט”. ”כל התערוכות המוזיאליות שעשיתי היו מאוד גדולות”, מסביר ללוש. “הגודש היה דבר מאוד חשוב כדי להראות כוח ועשייה, במקום שאני נמצא בו היום, מכירים אותי ואת עבודתי, אני יכול להרשות לעצמי תערוכה קטנה”.

 

 

עופר ללוש. “התערוכה קטנה אך לא מינורית” עופר ללוש. “התערוכה קטנה אך לא מינורית” צילום: יאיר שגיא

 

את התערוכה הקדיש ללוש לאסיסטנט שלו, ומי שהיה חברו הקרוב במשך שנים רבות, דני ברגשטיין, שהתאבד לפני שלוש שנים, בגיל 44. “דני היה איש מקסים שהחליט לעזוב אותנו. הוא היה חבר יקר ואהבתי אותו מאוד. עבדנו ביחד יום־יום, שעות רבות, כתף אל כתף. הוא היה הידיים שלי ואי אפשר היה לזהות את המצוקה שהיה נתון בה”.

 

ללוש מספר שבאותו בוקר, כשנודע לו על האסון “ישבתי המום וכשקמתי הרמתי מיד את הידיים באוויר,” הוא מחווה בידיו את התנוחה שעשה, וחוזרת עכשיו בפסלים ובציורים שבתערוכה: דמות אדם מרים ידיים בהכנעה. “כעבור כמה ימים חזרתי לעבוד. לא היתה לי עזרה ולא יכולתי לפסל בעצמי, אז ציירתי את סדרת הציורים שבמחברת”.

 

 

עבודה של עופר ללוש עבודה של עופר ללוש

 

הסדרה מתוך המחברת חוקרת את מחוות הגוף העומד בידיו כלפי מעלה, כמו מנסה להתבונן לחקור ולתפוס באמצעות המחווה הגופנית, מהות נפשית ורוחנית נסתרת המצויה ומזקקת את רגע הכאב.

 

למרות הכאב ללוש מדבר עליו באיפוק ובריחוק מסוים: “כדי לא להיתפס לסנטימנטליות באמנות,” הוא מסביר, “יש ניתוק, שאני חושב שנכון לעשות, בין הבטן ובין העשייה האמנותית שחייבת באיזשהו מקום להיות מנוכרת לממד הביוגרפי. לפחות זו דרכי, לא כולם חושבים כך”.

 

 

 

כשהוא נשאל מה הניכור הזה מעניק ליצירה שלו ללוש עונה כי “בזכות הניכור מקבלת האמנות נופך אצילי. גם אם מישהו יראה את הפסל בסין בעוד 30 שנה, נניח, הוא יפענח אותו בדרכו שלו. הצופה הוא זה שמנגן את יצירת האמנות, בדיוק כמו בפרטיטורה, ולפרטיטורה צריכים להיות חוקים משלה, היא לא דבר אישי־דוקומנטרי, מכיוון שהדוקומנטרי לא יכול להתבצע על ידי אף אחד אחר נוסף.

 

האמנות צריכה להתנתק מהטריגר שבו היא נוצרה. במקרה של התערוכה, זו התנועה האינטואיטיבית שעשיתי שנהפכה כאן לאובייקט אמנותי צפוף ומצומצם, דחוס כמו אות באלף־בית”.

 

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x