• תפריט
קולנוע וטלוויזיה

הרוח היהודית: סרטים חדשים על שדים ורוחות

שני סרטי תעודה ישראליים שעלו השבוע בסינמטקים עוסקים בשדים שרודפים את הזהות היהודית

יאיר רווה 08:4811.07.18

שני סרטים ישראליים חדשים מחזירים לקולנוע את השדים שרודפים את הזהות היהודית. הראשון הוא “אתה מת רק פעמיים”, של יאיר לב, מבכירי היוצרים התיעודיים בארץ, שהתפרסם בזכות סרטו “הוגו”. “הוגו” עסק במערכת היחסים של לב עם אביו, עם זיכרונות השואה שלו, ורצונו העצום להדחיק. הפעם סרטו החדש, שזכה בפרס הקהל בפסטיבל דוקאביב האחרון, מתמקד באמו של הבמאי. מה שמעלה את השאלה: מה הסיכויים שגם אביו וגם אמו של לב החזיקו בביוגרפיות שלהם סיפורים שראויים לסרטים?

 

למראה “אתה מת רק פעמיים” התשובה שמשתמעת היא שברגע שחוזרים 80-70 שנה אחורנית, לסיפורים של ימי מלחמת העולם השנייה ולפניה, ועוסקים במערכות היחסים שבין יהודים ובין מכריהם שהצטרפו למפלגה הנאצית, מגלים אוסף עצום של סיפורים. לב חושף כמה וכמה סיפורים מרתקים, חלקם קשורים לסיפור הראשי שלו, חלקם אגביים לו, אבל הם רק מעידים על כך שכל מה שצריך כדי לאתר את הסיפורים האלה הוא אפילו לא מזל, הם נמצאים שם בשפע. כל מה שצריך, וללב יש את זה בשפע, זה סקרנות וסבלנות.

 

 

“דיבוקים”. כל אחד והשדים שלו “דיבוקים”. כל אחד והשדים שלו צילום: דניאל קמינסקי

 

 

בעקבות צו ירושה שמגיע לאמו של הבמאי מתגלה סיפור מוזר: שני אנשים בעולם הסתובבו עם אותה זהות - אותו שם, אותה תעודת לידה, אותם פרטים, רק תאריך הפטירה שלהם שונה. אחד מהם היה סבו של הבמאי, פקיד מכס אפרורי בישראל, והשני היה נשיא הקהילה היהודית של אינסברוק, אוסטריה. אז מי מהם גנב מהשני את זהותו? ולמה? כסיפור בלשי - ולב מעיד על עצמו שהוא הבלש בסיפור הזה - “אתה מת רק פעמיים” הוא סרט בעייתי באופן שבו הוא פורס את עלילתו באופן מהוסס ומקוטע עד שהוא מגיע אל פתרונה. אבל כסרט שרק חושף עד כמה הסיפור האנושי הוא בלתי צפוי, אם רק טורחים להאזין לו, הוא מותח ולא מפסיק להפתיע.

 

 

מתוך סרט התעודה הישראלי "אתה מת רק פעמיים" מתוך סרט התעודה הישראלי "אתה מת רק פעמיים" צילום: דוד דרעי

 

הסרט השני הוא “דיבוקים”, של רם לוי, מראשי וחלוצי היוצרים התיעודיים בארץ, שקיבל אשרת כניסה לאחד המקומות הכי מסקרנים בארץ: חדר החזרות של תיאטרון גשר. הוא עוקב כזבוב על הקיר אחר תהליך העבודה של יבגני אריה בעיבוד החדש שלו ל”הדיבוק”, אגדת גירוש השדים היהודית שמלווה את התיאטרון העברי מאז תחילת המאה ה־20. כל קלישאה שאי פעם ראיתם על במאי תיאטרון - טוטאלי, בוער מיצירתיות, חסר פשרות, קולני ודורסני, שינוע כמכבש מול כל שותפיו כדי להגשים את חזונו - הכל מתגשם באריה (ואולי כי לא עושים סרטי תעודה על הבמאים השקטים והמנומסים, ובכך מנציחים את הקלישאה).

 

אבל החזון התיאטרלי של אריה, גדול במאי התיאטרון בישראל כיום (בוודאי מאז מותו של חנוך לוין), מרהיב והוא נבנה ומתעצב מול עינינו, בסרט שחושף עד כמה ההפקה הזאת וירטואוזית ומה רב הוא הנטל הרגשי והמנטלי הנדרש מצוות היוצרים, על הבמה ומאחוריה, כדי להעביר את החזון ממוחו של הבמאי אל הבמה. לוי יוצר הקבלה בין תהליך יצירת ההצגה ובין עלילתה, ומציג את השחקנים עצמם כאנשים אחוזי דיבוק, ואת הבמאי כאדמו”ר שמנסה להרביץ בהם את תורתו. המגרעת העיקרית של הסרט היא שהוא קצר מדי.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x