• תפריט
אמנות ועיצוב

האמנית דינה רקאנטי בת 90: "רק בשנה האחרונה עשיתי 70-80 עבודות"

רקנאטי, ממשפחת אצולת ההון המקומית, ממשיכה לצייר בשלל טכניקות ובאמצעות כל חומר אפשרי. תערוכה מקיפה במוזיאון הפתוח בתפן וספר חדש מגוללים את סיפור חייה המרתק

רעות ברנע 08:3510.07.18

דינה רקנאטי חגגה השנה 90 ועדיין היא מתעוררת מדי בוקר ויוצאת לעבוד בסטודיו שסמוך לביתה בהרצליה. “רק בשנה האחרונה עשיתי 80-70 עבודות”, היא מספרת באנגלית, שפה שיותר קל ונוח לה להתנסח בה אחרי עשרות שנים של חיים בארה”ב.

 

בימים אלה מוצגת במוזיאון הפתוח בתפן התערוכה “קרוב”, המקיפה ביותר של עבודות רקנאטי שהוצגו בישראל. (התערוכה תוצג עד אוקטובר. בשבת הקרובה יתקיים שיח גלריה ב־11:30 עם רקנאטי והאוצרת רותי אופק). בתערוכה מוצגות עשרות עבודות של רקנאטי מתקופות שונות, מחומרים שונים ובטכניקות שונות, אך כולן מתרכזות במופשט ובפרשנות של הז’אנר בעיניה. לצד התערוכה מושק ספר חדש, שכתב חוקר האמנות מרק שפס, שמגולל את 70 שנות היצירה של רקנאטי השזור בסיפור חייה המרתק.

 

את השם רקנאטי מכירים בישראל הודות למשפחת הבנקאים שהקימה את בנק דיסקונט. רפאל רקנאטי (נפטר ב־1998) שלו נישאה דינה כשהיתה בת 18, היה אחד ממקימי הבנק. הודות לזה חיו בני הזוג במדינות שונות, אך את רוב חייהם ניהלו במקביל בניו יורק ובישראל. לזוג נולדו שני בנים — אודי, שנשאר בעסקי המשפחה, ומייקל, שנפטר ב־2015. היום דינה היא כבר סבתא רבתא לנינות, וחיה באותו הבית בהרצליה שבבעלות המשפחה מאז 1968. את ביתו הסמוך של מייקל ז”ל הסבה לסטודיו גדול, מלא אור ומרחב, שבו היא עובדת כמעט כמו בימים עברו.

  

דינה רקנאטי. “מהר מאוד עברתי למופשט” דינה רקנאטי. “מהר מאוד עברתי למופשט” צילום אברהם חי

 

לפני שהפכה לחלק מאחת ממשפחות האצולה הישראליות, נולדה וגדלה דינה רקנאטי במצרים, ו־18 השנים שלה שם השפיעו על עבודות האמנות שלה, בין השאר על ממדיהן הגדולים. “את העבודות שלי תמיד היה קשה להציג כי הן היו גדולות מאד. אבל עבורי הן לא היו מאוד גדולות. מה שהיה גדול בעיניי היו הפירמידות והספינקסים. כשגדלתי במצרים, לא ראיתי עבודות אמנות חוץ מאלה. רק כשהגעתי לאנגליה, עולם חדש נפתח בפניי. כל המוזיאונים שהיו מלאים במאסטרפיסים של האמנות הקלאסית. זו היתה חוויה מאוד מעשירה”.

 

אחרי כמה שנים באנגליה עברה רקנאטי עם בעלה לניו יורק, וב־1960 החלה ללמוד בבית ספר לאמנות. “זו היתה תקופה מרגשת מאוד באמנות האמריקאית, התקופה של האקספרסיוניזם המופשט ותחילתו של הפופ־ארט, אבל בבית הספר עדיין לימדו אמנות באופן מסורתי. בתקופה הראשונה ממש עשיתי פסלים פיגורטיביים יותר. אבל מהר מאוד עברתי למופשט ועם הזמן העבודות שלי הפכו למופשטות יותר ויותר”.

 

 

“מעבר”, עבודה של דינה רקנאטי בתערוכה “קרוב”. גם בציורים יש אלמנטים פיסוליים “מעבר”, עבודה של דינה רקנאטי בתערוכה “קרוב”. גם בציורים יש אלמנטים פיסוליים צילום: אברהם חי

 

היית מעורבת בעסקי המשפחה?

“לא הייתי מעורבת. הייתי שומעת על זה הרבה, באופן טבעי, אבל לא היה משהו שהתערבתי בו בעצמי, לא עניין אותי להיכנס לזה. הם, מנגד, התעניינו כולם באמנות. עם השנים הפכנו בעלי ואני גם לאספני אמנות. דיסקונט היה גם הבנק הישראלי הראשון שבנה אוסף אמנות רציני, כולל אוצרת ויועצים. בנקים הם מוסדות גדולים, יש להם הרבה מקום, אז הם יכולים להציב אמנות גבוהה. יתרון נוסף הוא שמגיעים לחללי הבנק הרבה אנשים, לפעמים יותר מאלה שמגיעים לראות אמנות במוזיאונים. אז זו הזדמנות לייצר לקהל מפגש עם אמנות בשגרת היומיום שלו”.

 

חלק משמעותי מעבודתה של רקנאטי במהלך השנים היו פסלי חוצות שמוצבים במקומות מרכזיים בארץ. המוכר מביניהם הוא “גווילים”, פסל אלומיניום בשחור ואדום שמוצב בחזית של בית אריאלה בתל אביב, שאותו יצרה בשנת 1984. היא יצרה פסלי חוצות גם עבור מרכז הקונגרסים בירושלים, מכון ויצמן ברחובות ונמל התעופה בן גוריון. “עבודות במרחב הציבורי נצפות על ידי הרבה יותר אנשים מאלה שמגיעים לראות תערוכות. אבל הבעיה שהם ניזוקים וצריך להשקיע הרבה מאמץ כדי לשמר אותם”.

 

במהלך השנים עבדה רקנאטי כמעט בכל חומר אפשרי: אבן, ברונזה, שיש, אלומיניום, עץ. אפילו הציורים הדו־ממדיים שלה הם פיסוליים לגמרי, כמעט תמיד מוטבעים בהם אלמנטים תלת־ממדיים. לאחרונה היא משתמשת הרבה בבדים, שאותם היא מכסה בצבע ומטמיעה אל תוך הציור, מה שמייצר ממד שלישי וגם הרבה תנועה.

 

מה לגבי סצנת האמנות העכשווית?

“כשהייתי בניו יורק, הלכתי לתערוכות הרבה יותר. אני מניחה שבישראל הייתי הולכת יותר אילו דיברתי עברית יותר טוב”.

 

 

 

 

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x