• תפריט
ספרות

מי חייך פה: רוני פחימה מאיירת עולם ללא צחוק

בספר הסורי “הילדים צוחקים" לנתינים אסור לחייך. אבל בעיני רוני פחימה, שאיוריה לספר יוצגו השבוע בירושלים, המסר הוא הרבה יותר רחב מההקשר הפוליטי המתבקש

מאיה נחום שחל 08:4004.07.18

פעם היתה ממלכה שאיש לא צחק בה. יום אחד המלך, שמעולם לא העלה חיוך על פניו, ראה בשדה חבורת ילדים צוחקים. כששאל אותם לפשר הצחוק הם ענו לו שהם צוחקים כי השמים כחולים, העצים ירוקים והציפורים מעופפות. המלך שחשב שצוחקים לו ולשלטונו הוציא צו שאוסר על הצחוק בפקודה. המבוגרים צייתו אך הילדים לא נשמעו לצו המלך. זה סיפור המסגרת לספר “הילדים צוחקים” של הסופר הסורי זכריא תאמר, שנכתב בשנות ה־50 וראה אור השנה בתרגום לעברית במסגרת סדרת “מכתוב”, בהוצאת עולם חדש בשיתוף מכון ון ליר לספרים דו לשוניים המביאים לקדמת הבמה ספרות ערבית, בעריכת יהודה שנהב.

 

 

 

הסיפור זכה באיורים מקסימים של רוני פחימה שיוצגו ממחר ועד 12 ביולי בתערוכת רחוב במסגרת פסטיבל אאוטליין: איור ומלים בירושלים, מאחורי בניין ימק”א. “זה ספר מתוק וגם ביקורתי ויש בו מינימליסטיות שהפכה אותו למאוד כיפי לאיור”, מספרת פחימה. “זה הספר שעבדתי עליו הכי מהר אי פעם. משהו במפגש עם הטקסט מיד התחבר לי וציירתי סקיצות ראשוניות בצבעי עיפרון תוך שעה וחצי - מה שלוקח לי בדרך כלל חודשים. הוא הולך ונבנה עלילתית גם מבחינת המסר וגם מבחינת הדימוי. זה ספר מאוד אוניברסלי וחד ורלוונטי לכל כך הרבה מקומות, יש בו משהו מהותי על חופש הביטוי. לדעתי צריך לתרגם אותו לעוד הרבה שפות”.

 

איורים של רוני פחימה מתוך “הילדים צוחקים". לתקשר מייד עם הקורא איורים של רוני פחימה מתוך “הילדים צוחקים". לתקשר מייד עם הקורא צילום: אוראל כהן

 

עורכת הספר, שהם סמיט, מתייחסת באחרית הדבר להקשר הפוליטי ומציינת כי הספר הוא חלק מגוף סיפורים חתרניים שנכתב כתגובה לחיים תחת משטר דיכוי, מזמין התייחסות למלך כאל מייצג הדיקטטורה ולאיסור על צחוק כדיכוי וכפגיעה בחופש הביטוי.

 

“אני חושבת שאפשר לפרש את הספר כפוליטי אבל הוא מעבר לזה”, אומרת פחימה, “הוא אלגוריה שלא קשורה לזמן ומקום ספציפי ויש בו הרבה מעבר למצב הפוליטי במרחב שלנו”. על האיורים היא מוסיפה “זכריא תאמר התעסק המון בציר שבין ילדים למבוגרים, אני משתדלת בכלל לא לחשוב מה פונה לילדים ומה למבוגרים, אני פשוט מציירת. לאיורים יש כוח גם בלי הספר, ולכן כנראה בחרו להציג אותם בפסטיבל”.

 

האם הבחירה אמנותית בלבד או שיש בה מסר פוליטי? על כך אומר יניב טורם אוצר התערוכה (והמנהל האמנותי ביחד עם נועה קלנר) שבימים שבהם סערות פוליטיות נושבות מכל עבר, כל בחירה, גם אמנותית־אוצרותית — תהיה פוליטית.

 

 

 צילום: אוראל כהן

 

הכל פוליטי

 

דווקא משום כך, הוא מוסיף “הספר, והתערוכה שבעקבותיו, מנסים להרגיע את הרוחות ולהתבונן על העולם דרך צחוקם של ילדים. העבודות המוצגות בפסטיבל והיוצרים המשתתפים בו נבחרים על פי איכותם החזותית והממד הרגשי שהם מייצרים. התערוכה ‘הילדים צוחקים’ בולטת השנה ראשית בזכות איוריה של פחימה, יחד עם זאת אי אפשר להתעלם מהמקום והסביבה שבה מתקיים הפסטיבל ואנו שמחים על רובד נוסף שהעבודות מביאות אתן ועולם הערכים שכל יוצר בוחר להציג. ימק”א נבחר כי הוא מקום שמייצג אי של מתינות וסובלנות”.

 

פחימה (40) בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, שם היא מלמדת היום, זכתה לציון לשבח ממוזיאון ישראל על האיורים לספר “יקינתון, סיפור על חברות ושיר”. היא איירה גם את “הסייח השחור”, “היידי בת ההרים”, אנימציות לסרט דוקומנטרי על רחל המשוררת במסגרת “העברים”, ושיתפה פעולה עם להקת המחול של ענבל פינטו ואבשלום פולק ב”השועלה הערמומית” ו”אבק”.

 

לאחרונה יצא רומן גרפי שכתב חברה אורי אמיתי “מיסטר יואינג” שנפטר במהלך העבודה המשותפת.

 

רוני פחימה: מחבר הספר זכריא תאמר התעסק המון בציר שבין ילדים למבוגרים, אני לא חושבת מה פונה לילדים ומה למבוגרים, ופשוט מציירת רוני פחימה: מחבר הספר זכריא תאמר התעסק המון בציר שבין ילדים למבוגרים, אני לא חושבת מה פונה לילדים ומה למבוגרים, ופשוט מציירת צילום: אוראל כהן

 

להשתחרר מהמחשב

 

לפחימה לא יצא להיפגש או לדבר עם זכריא תאמר, מה שלא הפריע לעבודת האיור. “אני בדרך כלל עובדת בלי פרטנרים, אני מאוד עצמאית, הטקסט הוא הפרטנר שלי, וזה דווקא נותן לי חופש פעולה. מה גם שהיו פרטנרים אחרים שהיו מאוד מעורבים בפרויקט כך שלא עבדתי מול ריק, אבל הם נתנו לי חופש פעולה”.

 

הספר כולו אויר ביד, ללא התערבות טכנולוגית. “לאחרונה אני משתחררת מהמחשב”, אומרת פחימה. “אני אוהבת לצייר ואז אני רק סורקת ומעבירה הלאה.

 

במובנים מסוימים זו תקשורת יותר מיידית בין הצייר לקורא כי למחשב יש פילטר ועבודה ידנית, גם אם היא פחות מושלמת כי רואים כל תנועה לא במקום, יש בה כוח בזכות האותנטיות. זה מחייב אותי במובן שמה שעל הנייר הוא הדיבר הסופי, אבל משחרר אותי מתהליכים של עיבוד תמונה”.

 

 

 

את ההשראה לאיורים הססגוניים לקחה פחימה מהדוגמאות והמוטיבים שיש בשטיחים פרסיים מסורתיים. “כשהילד אומר שהוא צוחק כי השמים כחולים ציירתי את מה שהוא רואה ולא את הילד, ואז התמונה נבנית בהדרגתיות, והעצים מתווספים וכן הלאה. התפיסה של המרחב היא דקורטיבית ולא ריאליסטית וחשבתי המון על איך מתפתח הדיאלוג בין האיור לדימוי”.

 

 

 

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x