• תפריט
ספרות

חמישה סופרים ממליצים: הספר הכי מעניין שקראתי השנה

מהמשת"פ של פול בייטי ועד “לינקולן בבארדו” של ג’ורג’ סונדרס: חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר ממליצים על רכישה ראויה בשבוע הספר

מאיה נחום שחל 08:2306.06.18

חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר של מפעל הפיס ממליצים על רכישה ראויה בשבוע הספר.

 

שמעון אדף

היה מועמד לפרס על ספרו “קום קרא”

 

“המשת”פ”/ פול בייטי (מאנגלית: גיא הרלינג)

 

אביו של המספר הוא פסיכולוג שמבקש לברר את מצב השחורים בארה”ב דרך סדרה של ניסויים שהוא עורך בבנו. בנו, חקלאי חסר שם, מבקש לימים להשיב לדיקנס, עיירת ילדותו שנבלעה בלוס אנג’לס, את ריבונותה. הוא נכפה לקחת עבד, פועל להחזרת ההפרדה הגזעית ומעורר סערה פוליטית.

 

שמעון אדף והספר המשת"פ שמעון אדף והספר המשת"פ

 

אומרים שהספר מצחיק, אבל אותי הספר טלטל, כי בייטי לוקח ברצינות מוחלטת את הנושא והדמויות שלו: בני אדם, מכל מוצא, גזע או מעמד כלכלי, שנתלים באידיאלים ומעבירים את ימיהם בעסקות קטנוניות, מוכרים את נשמתם בעבור קורט כבוד מדומה. המבט של בייטי נוקב דרך כל הסדרים החברתיים, האופורטוניזם חובק הכול, וחושף את התשתית של עמדת המאבק השחור שהוקצנה עד אבסורד. כאן טמונה הטרגדיה האמיתית של אמריקה, על פי בייטי. מזמן לא קראתי יצירת ספרות כה כנה.

 

אסתר פלד

זכתה בפרס על ספרה “פתח גדול מלמטה”

 

“רישום של העבר”/ וירג’ינה וולף

 

רישום של העבר הוא הטקסט האחרון שכתבה וירג’יניה וולף טרם מותה, שמתוארך לארבעה חודשים לפני מותה. רישום של העבר הוא מה שמכונה בשם “ספר זיכרונות”, וכך מתייחס לסוגה הנחשבת לצורה נחותה של ספרות. הלוואי שכל ספרות הנחשבת ספרות בעיני מי שנחשב בעיני עצמו תישווה בזוהר הקורן ממנה לרישום הזה, שאור של חוכמה ועצב וראייה של הדק מן הדק והרהור עמוק כבאר. כאן יש שרטוט של הנפשות האהובות שלה בציפורן דקה, לצד הרהורים בדבר החוויה המתפרטת לדקות ביום, וגם נקודת מבט פמיניסטית: “הוא סיפר לי שגברים צעירים מדברים בלי הפסק על נשים, וצורכים, אותן ללא הפסק... צריכת נשים אינה אלא עניין של מה בכך בחייו של גבר, כך הסביר לי, ואינה משנה כהוא זה את מכובדותם”. זוהי וירג’יניה וולף, אבל הכול כאן פתוח יותר ואמיתי.

 

אסתר פלד והספר "רישום של העבר" אסתר פלד והספר "רישום של העבר"

 

נעה ידלין

היתה מועמדת לפרס על ספרה “שטוקהולם”

 

“משורר לשעבר מנסה לשחזר”/ אסי דיין

 

“זה לא אתה שכתבת את שיר הפרחה?”/ ואני אשיב בחיוב, אולי יצא מזה משהו, מין תמלוג קטן/ ומהיר... והיא תאמר ש”בחיי תודה. השיר הזה עשה לנו טוב”/ ותתחיל להתרחק, ואז תעצור/ וכאילו תיזכר ששכחה/ ותאמר כשגבה אלי:/ “אבל מה? יותר מדי זמן בזבזת בשטויות, אתה יודע... הסמים וכל החתונות... פעם אחותי אמרה לי שתשומת לב זה הסיפור שלך”. חבל שאי אפשר למלא את כל הקטע הזה בציטוטים: לצטט ולצטט עד שייגמר המקום, ובסוף לחתום “אסי דיין”. ככה זה עם ספרים טובים: צריך לקרוא אותם, לא לקרוא עליהם. אבל כדי שמישהו יקרא את הספרון הצנום הזה — פואמה שכתב דיין ב־1999, ושהביא כעת לדפוס חברו, המפיק והבמאי יורם כסלו — צריך בכל זאת להגיד כמה מלים: למשל, שכל האסי דייניות גלומה בד”ש הקטן הזה מן החיים ומן המוות, שמשגר עכשיו דיין באמצעות ידידו; מין קינה של משורר על עצמו ועל משוררותו ועל חייו ועל שורותיו.

 

נעה ידלין והספר "משורר לשעבר מנסה לשחזר" נעה ידלין והספר "משורר לשעבר מנסה לשחזר"

 

אמיר זיו

היה מועמד לפרס על ספרו “ארבעה אבות”

 

“לינקולן בבארדו”/ ג’ורג’ סונדרס

 

יותר משאני רוצה להמליץ על ספר, אני רוצה להמליץ על סופר. כשקראתי את “עשרה בדצמבר”, ספרו הראשון של ג’ורג’ סונדרס שתורגם לעברית, עמדתי נפעם מול יכולתו לדלג בין שפות כתיבה שונות בקלילות ובדיוק מופלא. סונדרס מצליח לכתוב סיפור קורע לב שעלילתו עתידנית (“בריחה מספיידרהד”, מומלץ להתחיל בו), ואחריו סיפור שנטוע בהווה העגום של חייל אמריקאי משוחרר (“בית”, כדאי להמשיך אליו), ואז אחד מפיו של צעיר שמדבר בשפת אבירים מליצית אגב סצנת אונס שהיה עד לה. סונדרס הוא סופר אמיץ בכל הנוגע לבחירת הנושאים, העלילות הפראיות, השפה הנועזת והשימוש במבנים ספרותיים לא שגרתיים. ספרו החדש, “לינקולן בבארדו” (הראשון שאינו סיפורים קצרים אלא רומן), תורגם עכשיו לעברית אחרי שזכה בפרס מאן בוקר, והוא נועז אף יותר. יש בו נשיא אמריקאי שבור לב שחוזר אל קבר בנו הצעיר, שם רוחשות מאה רוחות רפאים שתלויות עדיין בין העולמות, ממאנות להיפרד, וכל אחת מהן זוכה לקול משלה ולרגע חסד שבו היא מספרת את סיפורה. לא פשוט לקרוא ספר שמרוסק לעשרות מספרים, אמיתיים ופיקטיביים. אבל למי שמחפש ספרות אמיצה, סונדרס מספק אותה.

 

אמיר זיו והספר “לינקולן בבארדו” אמיר זיו והספר “לינקולן בבארדו”

 

סמי ברדוגו

היה מועמד לפרס על ספרו “כי גי”

 

“התפנית”/ סטיבן גרינבלט (מאנגלית: יפתח בריל)

 

הספר מתאר באופן מרתק ומושך אחר גילויה מחדש של היצירה הקלאסית “על טבע היקום” שנכתבה במאה הראשונה לספירה, מאת המשורר הרומאי לוקרטיוס קארוס. למן ההתחלה של הספר הקורא מתוודע אל עולם ימי-הביניים המאוחרים לתוך תקופת הרנסנס ואנשיהם, בעיקר אל דמותו של פוג’ו ברצ’וליני במסעותיו ומתוך קנאותו העצומה במרדף אחר כתבים מן העת העתיקה. זהו סיפור היסטורי הכתוב באופן פרטני וססגוני, עלילה שיש בה מקריות ותשוקה, גורל ואכזבה, ובעיקר ניצחונה של ההומאניות, זאת שאינה מוותרת לרוח האדם, האדם שאינו מוותר מלשאול שאלות, להעמיד בספק אמונות ומחשבות, ואפילו לעמוד כקורבן כנגד גופים מוסדיים ו”אלוהיים”. כך מתרחשת התרגשות גדולה נוכח רדיפה ומשימה להביא יצירה כה משמעותית וחשובה אל החיים מחדש, ובעקבותיה להיות בפליאה מהופעתו של היקום.

 

סמי ברדוגו והספר "התפנית" סמי ברדוגו והספר "התפנית"

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x