$
קולנוע וטלוויזיה

סרטים חדשים בקולנוע: מרחבי הספקטרום

“הרוכב" ו"העודף בשבילך", שבהם הגיבורים האוטיסטיים משחקים את עצמם, מאתגרים את הגבול בין מציאות ובדיה

יאיר רוה 08:4713.05.18
שני סרטים זוכי פרסים עולים לאקרנים בארץ, שניהם שונים לחלוטין זה מזה אבל בעלי כמה מאפיינים דומים ומפתיעים למדי. “הרוכב” ו”העודף בשבילך” — הראשון קודר, השני קליל — הם שני סרטים עצמאיים של במאיות אמריקאיות שקוראות תיגר על ההפרדה שבין מציאות ובדיון, בין קולנוע עלילתי ותיעודי. שניהם סרטים שבהם השחקנים הראשיים הם אלמונים חסרי ניסיון קודם במשחק, והם בעצם מגלמים את עצמם בסיפור חייהם.

 

השחקן בריידי ז'אנדרו בסרט הרוכב השחקן בריידי ז'אנדרו בסרט הרוכב צילום: Sony Pictures

 

“העודף בשבילך”, שזכה בפרס הראשי ובסרט הביכורים של פסטיבל טרייבקה, הוא סרטה הארוך הראשון של רייצ’ל ישראל. ישראל, קולנוענית יהודייה מניו יורק, מעבירה למסך את סיפור חייו של ברנדון פולנסקי, אחד מידידיה הוותיקים, שנמצא על הצד התפקודי של הספקטרום האוטיסטי. כשפולנסקי סיפר לה איך מצא בת זוג בזכות פעילות בקבוצת תמיכה לאוטיסטים במרכז הקהילתי היהודי של מנהטן, היא החליטה להפוך את הסיפור הזה לסרט. וכאן היא בחרה בחירה מעניינת ואמיצה: היא בחרה להציגו בחיבור לא ברור מאליו של סרט עלילתי ותיעודי, שבו ברנדון מגלם את עצמו. למעשה, ב”העודף בשבילך” כל הדמויות האוטיסטיות מגולמות על ידי אנשים על הקשת האוטיסטית. מצד אחד, זו קומדיה רומנטית ניו־יורקית טיפוסית למדי (ויהודית מאוד).

 

מצד שני, העובדה שזו קומדיה על הספקטרום מעניקה לו טעם שונה ומקורי למדי. אם אנחנו מרגישים שיש בסרט משהו שנראה קלישאתי, אולי זה כי הגיבורים עצמם קצת רוצים לשחק כאילו הם בסרט, שהם משחזרים את מה שממילא היה מוכר להם, והפך למשאת נפשם — להיות גיבורים בסרט בכיכובם. ישראל מביימת סרט פשוט מאוד אבל עם לב גדול. כזה שמעתה יצטרך לגרום לנו לשאול: האם זה לא יהיה פוליטיקלי קורקט יותר לתת לשחקנים “רגילים” לגלם דמויות על הספקטרום האוטיסטי?

 

מתוך הסרט "העודף בשבילך" ברנדון פולנסקי וסמנתה אליסופון מתוך הסרט "העודף בשבילך" ברנדון פולנסקי וסמנתה אליסופון

 

 

קלואי ז’או, הבמאית האמריקאית ממוצא סיני של “הרוכב”, התגלתה עם סרט הביכורים הפיוטי והיפהפה, “שירים שלמדתי מהאחים שלי”,ש בו היא עקבה אחרי צעירים בשמורה אינדיאנית בדרום דקוטה. במהלך צילומי הסרט ההוא היא פגשה בדמותו של אלוף הרודיאו בריידי ז’אנדרו, שהחלים מפציעת ראש קשה אחרי שהועף מהסוס בתחרות. ז’או החליטה להישאר בדרום דקוטה ולצלם את סרטה הבא עליו ועל חבריו, וכמו ישראל בחרה ללהק את האנשים האמיתיים - הרוכב, אביו ואחותו האוטיסטית - בסרט עלילתי ולא תיעודי. כמו עם סרטה הקודם, גם כאן ז’או והצלם שלה ג’ושוע ג’יימס ריצ’רד (זכרו את השם) מצלמים ברוך, עדינות ופיוט דמויות מחוספסות מאוד. היא שמה אור טבעי מרוכך — הסרט מתחיל בזריחה ומסתיים בשקיעה — על גיבור שהכל בו אגרסיבי. אך בעוד סרטה הראשון היה אווירתי ופרום מבחינה עלילתית (ולכן כל כך אהבתי אותו), סרטה השני כבר בנוי על תבניות מלודרמטיות, של כפרה, אשמה וגאולה, שהופכות אותו לקצת צפוי יותר ועם לא מעט רגעים של חזרות.

 

דווקא סרטה השני של ז’או הוא הבוסרי ביצירתה, אבל הוא חושף במאית שהולכת להיות גדולה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x