שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
במה

מחזאי "עקומים" על אהבה בין גברים בשואה: "במקום הזה עדיף להיות יהודי מהומו"

כשהמחזאי מרטין שרמן כתב את "עקומים", הוא לא ציפה שהוא יככב על במות ומסכים בכל העולם, עם שחקנים כמו ריצ'רד גיר ומיק ג'אגר. לרגל עליית "עקומים" בהבימה מספר שרמן לכלכליסט מה הביא אותו לכתוב על אהבה הומוסקסואלית במחנה ריכוז

מאיה נחום שחל 08:3011.04.18

המחזאי מרטין שרמן לא ציפה שמחזהו "עקומים" יעשה היסטוריה. הוא כתב אותו לפני 40 שנה לתיאטרון פרינג' קטן כדי לתת במה לנושא שאז לא דובר כלל: הרדיפה וההשמדה של הומוסקסואלים בגרמניה הנאצית. "הייתי מחזאי צעיר ועבדתי עם ארגון Gay Sweatshop שניסה ליצור תיאטרון להומואים ולסביות בתקופה שבה לא היו כאלה", הוא מספר ל"כלכליסט" בראיון מביתו בלונדון. "כששלחתי להם את המחזה, המנהל כתב לי שזה מחזה כל כך חשוב שחייב להגיע לכל העולם. לא חלמתי שהוא יגיע לאן שזה הגיע".

 

המחזה עוסק במערכת יחסים אינטימית אסורה בין שני גברים הומוסקסואלים (מקס והורסט) במחנה דכאו, אחרי רצח מנהיג האס.אה בליל הסכינים הארוכות, שבמהלכו נרצחו בכירים במשטר הנאצי על רקע נטייתם המינית. בין כותלי המחנה מעדיף מקס להתחזות ליהודי ולענוד טלאי צהוב על פני טלאי ורוד שיחשוף את זהותו המינית מתוך הנחה שההומואים נחשבים לנחותים יותר. "במקום הזה עדיף להיות יהודי מהומו", הוא אומר.

 

שרמן. "איבוד המיניות הוביל לאיבוד השפיות" שרמן. "איבוד המיניות הוביל לאיבוד השפיות" צילום: Susan Landau

 

המחזה עלה לראשונה בלונדון ב־1979 בכיכובו של איאן מק'קלן, בברודוויי ב־1980 בכיכובו של ריצ'רד גיר וב־1997 עובד לסרט בבימוי שון מתיאס עם מיק ג'אגר כדראג קווין. בהמשך עלה בעוד עשרות מדינות בהן צרפת, בלגיה, וטורקיה ואפילו כבלט בברזיל. בישראל הוא עלה לראשונה בתיאטרון חיפה ב־1983, כשאיסור משכב זכר היה עדיין מעוגן בחוק.

בימים אלה עולה הפקה חדשה של תיאטרון הבימה בבימויו של משה קפטן, למוזיקה של קרן פלס ובהשתתפות מיכאל אלוני, נדב נייטס, שי גבסו, נדיר אלדר, גל גולדשטיין ועוד. שרמן, שכבר ביקר בעבר בישראל וצפה בהפקות מחזותיו פה, מקווה להגיע בקרוב גם להצגה של הבימה.

 

הזהויות היהודית וההומוסקסואלית של שרמן הניעו אותו לכתוב על דמויות שוליים בחברה, והוא היה הומו מוצהר בתקופה שמעטים יצאו מהארון.

 

על ההצלחה של "עקומים" הוא אומר: "אם תנסה לכתוב משהו אוניברסלי זה לא יקרה, אבל אני חושב שהספציפיות שבמחזה, החלקיקים הקטנים של מה שכתבתי, הם שהפכו אותו לאוניברסלי. האם זה המחזה הכי טוב שלי? זה כמו לשאול אבא איזה מילדיו הוא הכי אוהב. אבל זה ללא ספק המחזה המצליח ביותר שלי".

 

מיכאל אלוני (מימין) ונדב נייטס ב"עקומים" בהבימה. "במקום הזה עדיף להיות יהודי מהומו" מיכאל אלוני (מימין) ונדב נייטס ב"עקומים" בהבימה. "במקום הזה עדיף להיות יהודי מהומו" צילום: ז'ראר אלון

 

שרמן נולד לפני 79 שנה בפילדלפיה, בן יחיד לזוג הורים יהודים מהגרים מרוסיה, וגדל בניו ג'רזי.הוא חלם להיות שחקן אבל הבין שהוא טוב יותר בכתיבה. הוא בוגר המחלקה לאמנויות של אוניברסיטת בוסטון ובשנות השישים למד בסטודיו למשחק של הרולד קלורמן. בין מחזותיו הידועים "רוז", "משיח" ו"כשהיא רוקדת". לפני כשנה עלה בניו יורק מחזה חדש שלו, "Gently Down the Stream", עם הארווי פיירשטיין, סיפור אהבה בין־דורי בין שני גברים.

 

את "עקומים" החל לכתוב כשנתקל באקראי באינפורמציה על מה שעוללו להומואים בגרמניה הנאצית — דבר שבאותה תקופה כלל לא היה ידוע. "בגרמניה היה חוק ישן שקבע שהומוסקסואליות אסורה, אבל אף אחד לא ייחס לזה תשומת לב. כשהנאצים עלו לשלטון, הם יישמו את החוק וכך הכל התחיל. כל מי ששרד את המחנות פחד לדבר כי מבחינה חוקית הוא עדיין היה עבריין, כך שלהבדיל מהאסירים האחרים הם לא דיברו על החוויות שלהם או על הסיבה שבגללה היו שם. הרוב הגדול לא שרדו. לכן היה לי כל כך חשוב לכתוב על זה. כמו גם על הקשיים שהיו לגברים בתקשורת ובהבעת האהבה".

 

איאן מק'קלן (מימין) וקלייב אוון בסרט "עקומים" מ־1997 איאן מק'קלן (מימין) וקלייב אוון בסרט "עקומים" מ־1997

 

שרמן מצא מאמר בודד שממנו דלה מעט מידע. "ריצ'רד פלנט כתב על זה את הספר 'The Pink Triangle', אבל הוא הצליח אז להוציא אותו לאור. קטע קצר ממנו פורסם במגזין גייז והוא היה לי לעזר רב כשכתבתי את המחזה", הוא מספר. "במובן מסוים גמלתי לו כשהמחזה עלה כיוון שזה סייע לו לפרסם את הספר".

 

באחת הסצנות החזקות בהצגה הגיבורים מקס והורסט מענגים מינית זה את זה תחת עיניהם הרצחניות של השומרים במחנה, כשהם עומדים קפואים במקומם ללא מגע ואפילו ללא מבט. על כך מספר שרמן: "אחד הספרים שסייעו לי בכתיבה היה של הפסיכואנליטיקאי ברונו בטלהיים 'The Informed Heart'. הוא היה בעצמו במחנה הריכוז דכאו ושוחרר אחרי שנתיים. אחד הדברים שהוא זיהה שם היתה הדרך שבה השומרים גורמים לאסירים לאבד את זהותם. אחת הדרכים המרכזיות לאיבוד השפיות היתה איבוד המיניות, וזה קרה הרבה במחנות. אם מישהו מצא דרך לשמר את המיניות שלו, היה לו סיכוי לשמור על צלם אנוש. זה הוביל אותי לכתוב את הסצנה הזו. זו באמת היתה דרך לשרוד. המחזה, במידה מסוימת, הוא על זהות".

 

נהוג לקטלג את "עקומים" בקבוצת מחזות השואה אך שרמן סולד מההגדרה: "זה סיפור אהבה, סיפור יהודי, סיפור הומואי, סיפור שואה. אסור לקטלג אותו".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x