ג’ק וייט: ג'ננה של גאון
וייט האקסצנטרי חושב שהוא יכול לשיר מה שבא לו. הבעיה היא שהוא לא יודע מה בדיוק בא לו
יותר מדי פעמים אמרו לג'ק וייט שהוא גאון. יותר מדי פעמים אמרו לו שהוא אגדה, שהוא משיח רוקנרול, שהוא הדבר האמיתי.
לפני עשור הוא כיכב בסרט התיעודי המגה־מגלומני "It Might Get Loud", לצד ג'ימי פייג' מלד זפלין ודה אדג' מיו־2, ובכך הוכתר כחוליה בשרשרת גדולי הגיטריסטים בהיסטוריה של הרוק. באמת שאי אפשר להאשים אותו שזה עלה לו לראש.
וייט עלה לגדולה בסוף שנות ה־90 בתור הגיטריסט והסולן של הווייט סטרייפס. אז היה לו כיוון ברור ומפוקס, או לפחות רעיון נחמד שעבד. הווייט סטרייפס יצרו רוקנרול קונספטואלי המבוסס על מינימליזם, פשטות, עקרונות הבלוז ובגדים בצבעי אדום־שחור־לבן. אבל מאז עבר הרבה זמן. וייט הספיק לעמוד בראש עוד כמה הרכבים וגם פצח בקריירת סולו.
עתה הוא מוציא את אלבום הסולו השלישי שלו, "Boarding House Reach" (אן.אם.סי יונייטד), שהרעיון שעומד מאחוריו הוא שאין לו ממש רעיון, אבל לא נורא, העיקר שהוא גאון. ולא סתם גאון אלא גאון אקסצנטרי.
לכבוד אלבומו החדש החליט ג'ק וייט להסתגר בדירה קטנה בנאשוויל, טנסי, עם טייפ ארבעה־ערוצים שקנה בגיל 14, ולייצר אלבום במתודיקה שונה מזו שהיה רגיל לעבוד בה. במקום לכתוב את החלקים השונים תוך כדי נגינה, הוא ניסה לשמוע את כל היצירה בראש, כמו מייקל ג'קסון. אחר כך הקליט את האלבום, שהפיק בעצמו, באולפנים בניו יורק ובלוס אנג'לס עם מיטב נגני האולפן דווקא מתחום ההיפ הופ והאר נ' בי.
החוקים באלבומו החדש של וייט הם שאין חוקים. וחבל, כי חוקים תמיד שירתו אותו היטב. הגבולות היצירתיים הברורים אותם נהג להציב לעצמו במשך מרבית הקריירה שלו - באיזה ציוד מותר להשתמש (אנלוגי בלבד כמובן) או איזה צבעים מותר ללבוש - נתנו לו פוקוס. אבל לווייט נמאסו החוקים. השורה התחתונה, כפי שהוא מנסח אותה באלבומו החדש, היא: אני יכול לעשות מה שבא לי. הבעיה היא שהוא לא ממש יודע מה בא לו, אז הוא מנסה קצת מזה וקצת מזה.
רגע אחד הוא מטיף אוונגליסט בג'ננה, אחריו הוא חלוץ היפ הופ מתחילת האייטיז (כן, ג'ק וייט עושה כאן ראפ). הוא נע בין קטעים ניסיוניים עם צפצופי סינתים לבין ג'מים סבנטיזיים Fאנקיים בהם הוא מיילל כחתול שחוט. אבל וייט לא מסתפק באקסצנטריות - הוא עומד על זכותו המולדת לרגש! בסינגל "Connected by Love" המחבר פולסים אלקטרוניים לגוספל (אמנים לבנים תמיד מנסים לרגש בעזרת גוספל) יש כל כך הרבה רוח, צלצולים ופאתוס שהוא לא שם לב שהוא שכח לכתוב שיר.
אחרי מסע דילוגים די מתיש בין גחמות רגעיות חצי־אפויות סוגר וייט את האלבום בקטע בשם "Humoresque", שהמנגינה שלו מבוססת על לחן של דבוז'אק ואת המילים כתב המאפיונר הנודע אל קפון בזמן מושבו באלקטרז. ככה זה כשאתה גאון. אקסצנטרי.
