$
אמנות ועיצוב

הקיטש החתרני: יהודה פרובוכראי מצייר אחרת

בתערוכת הציורים שלו במוזיאון הרצליה ממשיך יהודה פורבוכראי לערער על הערכיות הגבוהה הניתנת לאמנות עכשווית לעומת תרבות עממית

ענת ברזילי 08:4528.03.18

נופים רחוקים של נחל בגוונים זוהרים ממלאכותיות, מפל מים שוצף לאור ירח מסתתר בין הרים אפלים, מניפות יפניות כתומות ופרחי קאלות - מקשטים בחן ובחתרנות את ציוריו של יהודה פורבוכראי בתערוכה רחבת היקף בשם “ג’ונם” (חיים שלי בפרסית) המוצגת במוזיאון הרצליה.

 

התערוכה שאוצר אורי דרומר, מציגה לצד 16 ציורים חדשים וגדולים גם שני גופי עבודה שיצר לאורך הקריירה שלו, “הבה נגילה” וציורים משנות השמונים.

פורבוכראי, צייר ותיק, הציג במוזיאון תל אביב, במוזיאון רמת גן וכן בעשרות תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות. ציורי הנוף הם מהסוג שנתקלים בו בחנויות התחנה המרכזית המציעות למכירה מזכרות, תמונות זולות ומיני פלסטיק זוהר המיוצר באסיה. לכמה ציורים יש תוספות של פרח ונוף קטנטנים שהופכים את הציור לאובייקט המערער על קדושתו ורצינותו.

 

מה רע בתרבות תאילנד

 

"למכון אבני הגעתי דביל גדול, כשהייתי בן 24”, מספר פורבוכראי (68) בראיון ל"כלכליסט". "גודל האסון היה שלא ידעתי אפילו מי היה ואן גוך. לא ממש הבנתי מה הם עושים שם, באבני, איך הם קובעים שעבודת אמנות אחת היא טובה ואחרת לא. ניסיתי להוציא תשובות על השאלה מהי אמנות, אבל לא הצלחתי, כי לשאלה הזו אין ממש תשובות. אז המשכתי לצייר", הוא אומר.

 

 

מתוך התערוכה. נקודת מבט של המהגר מתוך התערוכה. נקודת מבט של המהגר

 

לקראת ביקורת העבודות הראשונה באבני הלך פורבוכראי לתחנה המרכזית וקנה שלושה ציורים - יבוא מתאילנד, של ברבורים ונוף. “הסטודנטים האחרים תלו את העבודות שהכינו, ואני תליתי את הציורים מהתחנה. התנהל ויכוח איום ונורא. אני מהצד האחד, וכל הכיתה מהצד השני. ‘מה זה הזבל הזה?’, הסטודנטים קראו, ואני ביקשתי שמישהו יסביר לי למה זה כן וזה לא. לי זה נראה עניין של אופנה, ולא עניין תרבותי או לא תרבותי. זו התרבות של תאילנד וזו תרבות של ערבות רוסיה. ומה רע בתרבות תאילנד?".

 

זה היה רגע מכונן בקריירה של פורבוכראי, שכדבריו, "לא ידעתי מה ההבדל בין פולקלור לאמנות". מאז הוא ממשיך לערער על הערכיות הגבוהה הניתנת לאמנות עכשווית, לעומת תרבות הרחוב והתחנה המרכזית.

 

פורבוכראי נולד באיראן לאב בוכרי ולאם פרסייה. הוא הגיע לארץ עם משפחתו שהתמקמה בנס ציונה כשהיה בן חצי שנה. "הוריי היו עניים מרודים. היינו שישה ילדים בבית בלי חשמל. בית של מהגרים שהישראליות בו היתה זרה. אבי נפטר כשהייתי בן 12. אמי שדיברה בפרסית והכינה אוכל פרסי, רצתה מאוד שהילדים ייטמעו בישראליות. תמיד ציירתי. לא ידעתי לעשות שום דבר אחר", הוא מעיד.

 

 

פורבוכראי. "לא ידעתי מה ההבדל בין פולקלור לאמנות" פורבוכראי. "לא ידעתי מה ההבדל בין פולקלור לאמנות" צילום: אוראל כהן

 

בחירה פסיכית באמנות

 

אחרי שהציג תערוכה גדולה בעיר מגוריו, קיבל מלגת לימודים מהעירייה וכך הגיע למכון אבני. "זה לא היה מתוך מודעות לאמנות. כשאתה שורד, אתה שורד. כל דלת שנפתחת, אתה נכנס בה. בעיני המשפחה שלי הבחירה באמנות היתה פסיכית. הלבד תמיד היה איתי, ורק כשהגעתי למכון אבני, גיליתי שיש עוד אנשים כמוני".

 

העבודה "הבה נגילה", מ־2005 שהוצגה בגלריה ג'ולי מ. בתל אביב, מורכבת מ־500 ציורים בגודל אריחי קרמיקה (בתערוכה הנוכחית מוצגים 100 ציורים מתוכה) ומחקה ציורי קרמיקה במתנ"סים בעיירות פיתוח, שבדרך כלל מציגים את היסטורית היישוב. היא מורכבת מציורים בשחור־לבן ומופיעות בה מילות שני שירים: "הבה נגילה" ו"מאמא בבוס" הפרסי. העבודה מתפקדת כקיר היסטורי מנקודת מבטו של המהגר, העולה החדש, שלא נטמע בתרבות ועיניו פקוחות להתבונן בפעולת הניכוס.

 

ומה אתה חושב על הישראליות?

"אני לא יודע מה זה ישראליות. אם מכריחים אותי לומר, אז אני רואה המון כוחניות ורוע. אין חמלה במקום הזה. אבל כאן נצטרך לעבור גבול ולדבר על פוליטיקה וקפיטליזם".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x