• תפריט
אמנות ועיצוב

מפה פוליטית: תערוכה של ראניה עקל

ראניה עקל מציגה בתערוכה בגבעת חביבה מפות שממחישות את הוצאת האוכלוסייה הערבית מהשיח התכנוני. "קיבלתי צו הריסה על הבית, זה כואב"

ענת ברזילי 08:4131.12.17

צדודית פנים של אשה בלב ים סוער מתגלה בווידיאו המוצג בתערוכה "ים יבשה, ארכיאולוגיה של העתיד". זוהי ראניה עקל, אמנית רב־תחומית, ערביה־ישראלית, שיושבת על סירה קטנה ושולחת בקבוקים שבתוכם מכתבי אהבה בני עשר שנים אל הים התיכון, בתקווה שמישהו ימצא אותם.

 

את הווידיאו הזה אפשר לראות בתערוכה המוצגת בימים אלה במרכז לאמנות בגבעת חביבה (שיח גלריה בתערוכה יתקיים ב־11 בינואר ויחתום את התערוכה), שאוצרת ענת לידרור. עקל מציגה בתערוכה לצד שמחה שירמן ונועה שיזף.

 

את מכתבי האהבה היא כתבה לארוסה לשעבר, פסיכולוג ערבי־ישראלי, שהיה כלוא כעשר שנים בישראל כאסיר ביטחוני. רבים מהמכתבים שכתבה לו צונזרו על ידי השב"ס או שלא הגיעו ליעדם. את הפרויקט הנוכחי היא מקדישה לארוס שעזבה אחרי שמונה שנים שבהן היה כלוא.

 

ראניה עקל על רקע עבודתה ראניה עקל על רקע עבודתה צילום: זהר שחר

 

 

אווזים לשחיטה

 

עקל למדה אמנות במכללת אורנים והתמחתה אצל האמן פריד אבו שקרה, ממקימי הגלריה לאמנות באום אל־פחם. את עבודתה היא מפנה בעיקר אל החברה הערבית שממנה היא מגיעה. "הבנתי באיזשהו שלב שעולם האמנות סגור בתוך מגדל שן, ואני רציתי לצאת, להשפיע ולעבוד עם הקהילה", היא מסבירה. עקל יזמה בשנה האחרונה שני פסטיבלי אמנות ואקולוגיה גדולים בכפר קרע ובג'יסר א־זרקא, ופסלי האבן שלה מוצבים, בין היתר, במעלות תרשיחא ובים המלח.

 

את בעלה, אוצר ושדר רדיו ממרוקו ששמו סעיד אפאסי, הכירה לפני חמש שנים, כשהתארחה בפסטיבל לאמנות בינלאומית בפס במרוקו באוצרותו. "התחתנו שם והולדנו את הבת שלנו. אחרי החתונה חזרתי לארץ עם סלמה שהיתה אז בת כמה חודשים בלבד, ופעלתי להשיג לסעיד אישורים לוויזה ישראלית. מכיוון שהוא מגיע ממדינה ערבית, זה תהליך ארוך וקשה. כבר ארבע שנים שהוא בארץ ועדיין אין לו תעודת זהות ישראלית, כך שאנחנו נמצאים בתחושת חוסר יציבות תמידית".

 

בעבודה אחרת שלה יש תצלום בית בתהליכי בנייה. דמות מצוירת של גבר מרוקאי הולך על שטיח אדום לעבר בית, על גבו סוחב אווזים לשחיטה.

 

"זה הבית שבנינו בחלקה של המשפחה, וקיבלנו עליו צו הריסה. ציירתי כאן את בעלי, נכנס לבית ומתכונן לחגיגות החתונה, אך אילו חגיגות אפשר לחגוג כשאין בית?" שואלת עקל בתסכול. "האמנות היא הדרך שלי להתמודד עם הכאב".

 

בתערוכה מרבה עקל לעסוק בנושא הבנייה של האוכלוסייה הערבית בישראל. היא מציגה מפות מתאר של אזור יישוב הולדתה ומגוריה — כפר קרע בוואדי ערה — וכן מפה של מדינת ישראל. שימוש במפות הוא אחד הכלים העדכניים באמנות כיום, עם התפתחות האדריכלות הפורנזית המצביעה על פגמים גיאו־פוליטיים.

 

"ליד, אבל בחוץ" הוא שם מפה של "התיישבות ערבית לא מוסדרת בצפון ובמרכז הארץ" — שמנסה לתאר את התהליך שמוציא, לדבריה, את ערביי ישראל מהמפה. בין הסימונים האדומים של הכפרים הלא מוסדרים ציירה עקל קבוצות של פליטים עם מיטלטלים על גבם, נעים ממקום למקום על גבי המפה. "חובתי כאמנית להביא את המידע על זה לאנשים. אף אחד לא מכיר את המפות האלו, או יודע על קיומן", היא מסבירה.

 

"לא רק לבכות"

 

חוק קמיניץ שאושר באפריל ומאיץ הריסה של בנייה בלתי חוקית, מעורר את זעמה, מכיוון שהוא נועד להשקפתה לפגוע באוכלוסייה הערבית. "בתנאים שהחוק החדש מציב, מעצר של חמש שנים על בנייה לא חוקית, הרס מיידי של הבית וקנס של 5,000 שקל למ”ר, אדם לא יכול לעמוד יותר על הרגליים, נפשית וכלכלית. יש הרבה בנייה לא חוקית בחברה היהודית, אבל לא ראינו שהורסים כל כך מהר או מוציאים צווי הריסה לבתים של יהודים. לעומת זאת ברמלה ובירושלים הורסים בתים כל יום". עם זאת, היא אומרת שהמטרה שלה היא "להביא את החברה הערבית למקום של העצמה. אני לא אוהבת שאנשים רק בוכים ומתלוננים, כיוון שלכל אשמה יש שותפים, בדיוק כפי שיש לכל הצלחה".

 

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x