כשבקיבוץ היה חור: נדב הולנדר חוזר לצליל של שנות ה־70

נדב הולנדר תמיד היה שם מאחור. הוא חבר ב״אלון עדר ולהקה״, המנהל המוזיקלי מאחורי ״אבי הזמר״ ואחד השחקנים במחזמר המדובר ״מייקל״. כעת הוא עובר לקדמת הבמה ומשחרר אלבום בכורה בעל השם המעניין מאוד, “מתת ועוגן”. אך אין מה לחשוב עליו יותר מידי, האלבום פשוט הוקלט באולפנים של קיבוץ העוגן והישוב מתת.

האלבום מציע מסע מוזיקאלי של איש אחד, פסל שהולנדר חצב אותו אט אט ומתכתב בבירור ואולי במופגן עם הצליל הנאיבי והמתוק של המוזיקה הישראלית משנות השבעים, בניגוד לזה הממוחשב והמתוכנת של תקופתנו. אולי ציור יהיה דימוי מוצלח יותר לאלבום, כזה שהולנדר מוסיף לו עוד שכבת צבע ועוד אחת.

הולנדר הוא מהסוג של פעם, ראה ערך מתי כספי: הוא אחראי על העיבודים וההפקה המוזיקאלית, על הגיטרות, על הבס, הפסנתר, הקלידים, התופים וכלי ההקשה והקולות. על הכול למעט הכינור והחצוצרה, עליהם הופקדו שותפיו ל”אלון עדר ולהקה” אבנר קלמר וספי ציזלינג.

הולנדר צילום: דניאל צ'צ'יק

השיר הראשון, “להפסיק להביט לאחור” מכניס לאוירת צ’יל. משהו כמו מיכאל גריילסאמר פינת עלמה זוהר, כלומר מלא בכינורות, בגישת רגאיי לייט, שיר קצת היפי. “רגע לבד” מביא איתו לחן חכם ויפה. הבתים שלו ממש מזכירים את היצירה של אלון עדר, את יוני רכטר, את הכבש השישה עשר. זה הכיוון, זו התקופה. שיר גיטרה וקלידים שקולות הרקע הרבים הופכים אותו לשלם.

השיר “נוסע בזמן” הזכיר לי קצת את "אחרית הימים", בנגינה ובטקסט. אווירת ההזייה. פסנתר הפנדר רודס שנמצא בו (ובולט ונוכח לאורך כל האלבום) פשוט מדליק. “למה לקלקל” הוא טקסט מלא בסימני שאלה ושוב הפנדר רודס המדליק שעושה אחלה תפקיד, מאזן את התמונה והופך את המחשבות שכולנו חושבים בינינו לבין עצמנו בכל יום לפנטזיה, לפסיכדליה. שני האחרונים הם השירים הטובים באלבום.

עטיפת האלבום. אווירת קיבוץ כיפית

עוד שניים שאסור להחמיץ: “מתת” הקטן והנעים שהייתי מוותר על נביחות הכלבים בתחילתו, אבל חוץ מהן מדובר בשיר עם גיטרה קלאסית וחשמלית ששטות על קולות רקע באוירת קיבוץ בלוזית שמישהו יקרא לדורי בן זאב. וישנו גם “השומר” שכתב המשורר אלי אליהו (“אבל למי אומר עצור, למי אומר סיסמא, הלא אני לבד”), מעיין מסע פסיכדלי שמתפתח ומתפתח וכולל כינורות מעניינים בסופו. ממש להקת ברוש ובכלל להקות הרוק של הסבנטיז.

אז שאפו לקולות הרקע שהולנדר עושה את כולם. שאפו ללחנים החכמים. לכינור ולחצוצרה שמוסיפים לאלבום עוד קצת גוונים ותחושות של פעם, אבל דעתי היא שעוד שיוף של השירים מבחינה הפקתית ועוד טייק של שירה לחלק מהשירים היה עושה יופי. כי הוא עדיין קצת בוסרי. ודאי כדי להתחרות באלבומי בכורה מופקים לעילא. הוא חמוד וכיפי, הוא שמש והוא קיבוץ והוא מוזיקה טובה ויחפה. אבל זה עדיין קצת ליד. אני בטוח שהבא יהיה בינגו.