פרובאנסיאלי: אביטל ענבר כותב מדריכים לא שגרתיים

"90% מהפעמים שבהן אני עולה על מטוס הוא נוחת בצרפת", אומר הסופר, המתרגם והעיתונאי אביטל ענבר (73), שבימים האלה מפרסם את הספר השמיני שלו שעוסק בהנאות שהמדינה הזאת מציעה.

"50 התענוגות של פרובאנס" ממפה, בתיאור אישי ומדוקדק, את הנבחרת של אביטל בחבל הזה של דרום צרפת בכל הנוגע לאוכל, אמנות ונופים מרהיבים. "הספרים שלי הם לא מדריכי טיולים, אלא ספרי מסע סובייקטיביים", הוא מדגיש, "והם מיועדים לקהל עם סבלנות, לאנשים כמוני שאוהבים לגלות דברים".

הרומן של ענבר (73) עם צרפת החל כשהיה בן 13, והמשפחה עברה למרסיי בעקבות אביו, שליח הסוכנות היהודית. כבר אז היה פרובאנס לאחד האזורים החביבים עליו, כש"אבא שלי קנה רכב מצ'וקמק ועשינו טיולים מקיפים בריביירה". עם השנים חזר לצרפת שוב ושוב, ובין השאר עבד בשגרירות בפריז. נוסף לכך היה כתב חוץ של כלי תקשורת צרפתיים בישראל, תרגם כ־130 ספרים, רובם מצרפתית, כולל של רומן גארי וויקטור הוגו, וגם עבד כעיתונאי בארץ ("גלובס", "מעריב", "דבר") וכעורך הגרסה המקומית של מדריך המסעדות הצרפתי "גו־מיו".

מקרל ים תיכוני כרשה ואברי רבייה של קיפוד ים במסעדת Oustau בפרובאנס צילום: MCELLARD

את סדרת ספרי המסע שלו הוא מגדיר כ"מפעל חיים לא מתוכנן מראש", שלדבריו מיועד להנאתו האישית בלבד. "הספר החדש קצת יותר הדרכתי מהקודמים", הוא אומר, "זה ספר להרבה שנים. הוא בנוי כמסלול מעגלי שמקיף את 50 הדברים שהם מבחינתי 'מאסט' בפרובאנס. רבים מהם הם מקומות שאהובים עליי מילדותי, למשל נמל דיג קטנטן במרסיי שהוא תחנת החובה הראשונה בעיר, הרבה יותר מכל מוזיאון חדש. יש גם מיפוי של הקפלות המצוירות של קבוצת האמנים הפרימטיביים של ניס, חלקן קפלות קטנות, מבודדות ונעולות".

אביטל ענבר בפרובאנס

בנבכי האוכל הצרפתי

אבל הכיף הגדול של ענבר הוא המטבח הצרפתי, שגם איתו יש לו היסטוריה ארוכה. "כשהייתי תלמיד גימנסיה בפריז, אבי לקח אותי למסעדה שבה אכלתי לראשונה שקדי

עגל, ומאז אם אני רואה את המנה הזאת בתפריט, אני לא יכול שלא להזמין אותה. כסטודנט למדע המדינה וכלכלה בפריז אכלנו, אשתי הראשונה ואני, במסעדות כל כמה שיכולנו להרשות לעצמנו, ואז גם התחלנו לבשל. אחר כך, כעיתונאי חוקר עם המון סבלנות, התמקדתי במסורות שמובילות למטבח כזה או אחר". עם השנים הוא קשר קשרים עם השפים הצרפתים המובילים, שחלקם נהפכו לחבריו, ובהם מארק מנו וברנאר לואזו (שהתאבד זמן מה אחרי שירד בדירוג "גו־מיו"). "הכרתי אותו באחד המסעות שלי ועד היום אני בקשר עם אלמנתו", הוא מספר, ומוסיף שראה מקרוב לא מעט מהקשיים שעמם מתמודדים שפים מובילים. "את פייר גאנייר, למשל, הכרתי בתקופה בחייו שבה רצה להתאבד אחרי שאחת המסעדות שלו פשטה את הרגל. לאט לאט הוא חזר לעצמו, ובכל פעם שהייתי מגיע לפריז, הייתי נכנס למטבח לעודד אותו להמשיך הלאה. מאז הוא בנה אימפריה, יש לו עכשיו מסעדות בכ־15 מדינות, והוא אומר שסוף סוף יש לו כסף".

חשבת פעם להדריך טיולים קולינריים לצרפת? זה נורא טרנדי. 

"אני לא טרנדי", הוא אומר בחיוך. "אני לא רואה את עצמי מתחיל להתעסק עם קבוצה של ישראלים שמגיעים ומשווים מי קיבל חדר יותר גדול. אולי עם חברים או אנשים שאני מכיר... אבל אני מקווה שהאנשים שהספר יהיה בידיהם לא יצטרכו אותי".