• תפריט
קולנוע וטלוויזיה

ביקורת: הסרט "בתחילה הרגו את אבי"

הסרט בבימוי אנג’לינה ג’ולי מצליח ללכוד יופי לצד הזוועות בקמבודיה אך נותר קצת רדוד

אור סיגולי 08:1901.10.17

אם הכל ילך כמו שצריך, ייתכן שהמתחרה המרכזי של אנג’לינה ג’ולי באוסקר השנה יהיה שמוליק מעוז. זאת מכיוון שלפני כמה ימים הכריזה קמבודיה על נציגה לפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה - “בתחילה הרגו את אבי”, הפקה יוקרתית אותה ביימה ג’ולי, שבקטגוריה הצפופה תנסה להתחרות בישראל המיוצגת על ידי “פוקסטרוט”. ג’ולי, אחת הכוכבות הגדולות בעולם, שאוחזת בשני פסלונים זהובים (האחד על הופעתה ב”נערה בהפרעה” והשני אוסקר מיוחד על תרומה הומניטרית), היא גם במאית מדופלמת. זהו סרטה הרביעי, והשאפתני ביותר עד כה.

 

“בתחילה הרגו את אבי” מבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של לוחמת זכויות האדם לואנג אונג, שילדותה עברה בצל עליית החמאר־רוג’ במדינתה. היא נקרעה ממשפחתה וכבר בגיל חד ספרתי אומנה להיות לוחמת של צבא המהפכה האלים, חווה על בשרה את האימה שעברה על קמבודיה בשנות השבעים, את האלימות והמחסור. ג’ולי, שכתבה את התסריט יחד עם אונג, פותחת את הסרט במונטאז’ המסביר את המאורעות שהביאו לעליית החמאר־רוג’, ומאשימה בכך את הממשל האמריקאי שכניסתו לויטנאם קרעה את היבשת המזרחית. משם היא מציגה לנו את משפחת אונג דרך עיניה של לואנג הקטנה, אשר נאלצת לברוח מביתה ולנדוד ברחבי המדינה כדי למצוא מחסה. 

גיבורת הסרט בדמותה של לוחמת זכויות האדם לואנג אונג. למטה: אנג'לינה ג'ולי גיבורת הסרט בדמותה של לוחמת זכויות האדם לואנג אונג. למטה: אנג'לינה ג'ולי צילום: איי פי

 

הסרט הופק על ידי נטפליקס, בניסיונה להפוך לכוח משמעותי גם בעולם הקולנוע. המימון של ענקית הסטרימינג איפשר לג’ולי לעשות דברים שלא היתה מצליחה לעשות עם האולפנים ההוליוודיים, כמו למשל להתרכז רק בדמויות מקומיות, שאותן מגלמים שחקנים לא מוכרים. בסרט הזה אין עיתונאי בריטי שילמד את הגיבורה אנגלית, או חייל אמריקאי שיציל אותה בשנייה האחרונה, כדי שהקהל הרחב לא יפחד ללכת לראות סרט עם כתוביות. השחקנים הלא מוכרים עוזרים לסרט להרגיש מציאותי בכל רגע, ולא שוברים את האשליה הקולנועית שלו.

 

עוד דבר לזכותה של ג’ולי הוא בחירתה שלא לצלול לפורנוגרפיית סבל. בסרט, כמובן, יש כמה סצנות אכזריות מאוד, והסיפור של אונג מזעזע עד עמקי הנפש, אבל ג’ולי החליטה גם להראות את היופי הרב והבלתי צפוי, כפי שתחווה אותו ילדה קטנה שרואה את העולם לראשונה. ג’ולי מתרכזת גם ברגעים קטנים ואנושיים, בקרני השמש, בחיוכים שנותנים תקווה ברגעים לא צפויים, וטבלה את “בתחילה הרגו את אבי” בצבעים עזים שהופכים אותו לסרט מרהיב לצפייה (על הצילום אמון אנתוני דוד מנטל, זוכה האוסקר על “נער החידות ממומבאי”). אפשר להצטער על כך שמכיוון שנועד לצפייה ביתית, לא נראה את יופיו על המסך הגדול.

 

עם זאת, הבעיה המרכזית של הסרט היא חוסר הספציפיות בעיצוב הדמויות. קשה לומר שאנחנו באמת מכירים את לואנג, והדרך היחידה שבה אפשר לתאר אותה בתום השעתיים ורבע (הארוכות מדי) של הסרט היא כ”ילדה”, ללא צדדים נוספים שיהפכו אותה לדמות עגולה ואמיתית כפי שהיתה. זה גורם לסרט להרגיש שטחי למדי, כמו רצון להיות יצירה “חשובה” ותו לא, כזו שאמורה לגרום לנו לצקצק בלשוננו מול הזוועות הרחוקות ולהמשיך הלאה. אם היתה מצליחה ג’ולי להעביר גם את אישיותה של לואנג הילדה, ואת התהליכים שעוברים על נפשה ולא רק אלו החיצוניים, הסרט היה הופך ליצירה משמעותית ומהדהדת הרבה יותר.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x