אלבום חדש: הלוקש של דייב גרוהל

בכל פעם שהפו פייטרז מוציאים איזה שיר רוק אמצע הדרך, או בלדת דרדלה או שיר־בדיחה מיותר, אני מתבאסת. איזה פוטנציאל מבוזבז. כשיצא "Run", הסינגל הראשון מהאלבום החדש, שמחתי. הנה להיט! הוא פופי ומדבק, הוא נותן בראש בכל הכוח והוא ממריץ לפעולה. דייב גרוהל מאיץ בכל מי שמקשיב: "Run for your life with me”, "נוסו אתי על נפשותיכם", כשבקליפ אנחנו רואים את הפו פייטרז הקשישים מסיתים את הקהל שלהם בבית אבות למרד, בהומאז’ קולנועי ל"קן הקוקיה" ול"קוקון".

שלושה חודשים אחרי ההתחלה המבטיחה הזאת יצא הסינגל השני, “The Sky is a Neighborhood”, היותר Fאנקי ויותר מיסטי. הוא לא טוב כמו “Run”, אבל הוא לא רע. קליפים תמיד היו חשובים לפו פייטרז ובשנים האחרונות גרוהל ביים אותם בעצמו. הפעם ליהק את בנותיו לקליפ טריפי המבוסס על חלום.

הפו פייטרז. שיר אחד טוב צילום: יח"צ

אבל השמחה היתה מוקדמת. אחרי שני הסינגלים הגיע האלבום “Concrete and Gold” (אן.אם.סי יונייטד), וזה כבר סיפור אחר: לאלבום התשיעי של הפו פייטרז גייס גרוהל את מפיק העל גרג קרסטין, אשף האולפן שגורף פרסים על עבודתו עם אמנים כמו סיה ואדל. שיחות ארוכות שגרוהל וקרסטין ניהלו על רוק קלאסי ביושבם על חוף הים בהוואי הולידו אלבום מלא במחוות סאונד לביץ’ בויז, לביטלס, לפינק פלויד. הסאונד באלבום החדש של הפו פייטרז יעיף לכם את המוח, המעברים בין פסיכדליה טריפית למטאל אגרסיבי יכול לענג. אבל רגע, איפה השירים?

אלבום חדש. הפקה שתלטנית צילום: איי פי

מהר מאוד מתחילה להתבהר ההבנה שכנראה ש”Run” הוא השיר הטוב היחיד באלבום. אם אי פעם היו פה שירים, הם נבלעו בתוך התחכמויות הסאונד שמנסות להפוך את הפו פייטרז לביטלס המאוחרים. פול מקרטני אפילו מתופף באחד השירים. קרסטין העניק לפו פייטרז הפקה עשירה, פתוחה, ענקית, בומבסטית, אבל מעבר לזה יש

באלבום הזה מעט מאוד.

“La Dee Da”, שבו ג’סטין טימברלייק עושה קולות רקע (לא שאפשר לזהות) הוא מחווה ל”Please Don’t Touch” של מוטורהד וגירלסקול (הייתי חושבת שזה מקרי, אילולי גרוהל סיפר שהוא וקרסטין דיברו גם על מוטורהד שם בים). הפו פייטרז לקחו את הסטייק המדמם של מוטורהד וחיממו אותו במיקרו. התוצאה היא תבשיל אולפן סינתטי בטעם של סוליה, וכל הצרחות שבעולם לא יחיו אותו.

האלבום עורר לא מעט מחלוקת. מצד אחד עומדים מעריצי הלהקה הוותיקים המאוכזבים, שמרגישים שמכרו להם לוקש. מצד שני עומדים האנשים הפתוחים והמתקדמים שאומרים, “למה אתם לא מרשים ללהקה להשתנות ולהתפתח?” אבל זו בכלל לא הנקודה. הנקודה היא איבוד הנשמה הרוקנרולית, בלעדיה אין ללהקת רוק זכות קיום. אם היינו רוצים לשמוע פסטיש פוסט-מודרני מלא במחוות לז'אנרים היסטוריים היינו מקשיבים לבק.