שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
ספרות

השולטות בגברים: ראיון מיוחד עם הסופרת הסינגפורית ווייהונג צ'ו

הסופרת הסינגפורית ווייהונג צ'ו התאהבה בקהילה סינית שבה הנשים הן נותנות הטון. התוצאה היא הספר מכה הגלים "ממלכת הנשים". לכלכליסט היא מספרת על תובנות חדשות בנוגע ליחסים בין המינים

רעות ברנע 08:2610.09.17

"אני לא יודעת אם זה נכון, אבל יש תיאוריות אנתרופולוגיות שטוענות שהאנושות בראשיתה היתה מטריארכלית", אומרת ווייהונג צ'ו (Choo WaiHong), מחברת הספר מכה הגלים "The Kingdom of Women", שיצא לאור בשפה האנגלית במרץ האחרון. בספרה מגוללת צ'ו את סיפורה של קהילה קטנה בדרום סין שבה הנשים שולטות בכל. "אנחנו כל כך רגילים לשיטה הפטריארכלית, כך שהקהילה הזו משכה ומושכת תשומת לב זה שנים, אבל עדיין מעט מאוד אנשים בעולם מודעים לקיומה".

 

למרות מאמרים וספרים שפורסמו על הקהילה בעבר, זכה ספרה של צ'ו בתשומת לב רחבה לא רק בסין וסינגפור אלא ברחבי העולם, והיא זכתה לראיונות וביקורות בשלל אמצעי תקשורת, מרדיו ה־BBC ועד ה"גרדיאן" הבריטי. הקהילה המדוברת היא שבט המוסו (Mosuo), קהילה של כ־30 אלף סינים בודהיסטיים הבנויה מכמה כפרים קטנים היושבים סביב אגם לוגו (Lugu), סמוך לעיר ליגי'נאג שבמחוז יונאן. קהילת המוסו ככינויה כן היא - ממלכה של נשים. הן ראשי המשפחות, שמקבלות את ההחלטות ושולטות בכלכלה ובאורח החיים. "המשפחות מאורגנות לפי השושלת הנשית בלבד", מסבירה צ'ו. "בראש כל משפחה עומדת הסבתא. איתה בבית חיים ילדיה — הנשים והגברים. איתם חיים הנכדים, אבל רק אלה שנולדו לבנותיה. ילדיהם של בניה חיים עם האמהות והסבתא שלהן בבית אחר".

 

ווייהונג צ'ו ווייהונג צ'ו צילום: יחצ

 

 

כלומר, זוגות נשואים לא חיים יחד?

"עד לפני כמה שנים המושג 'נישואים' בכלל לא היה קיים. יש זוגות אוהבים, אבל הם לא חיים יחד, ולאשה יכולים להיות כמה מאהבים וילדים מגברים שונים. האב אינו משמעותי בשושלת המשפחתית. הם אפילו לא משתמשים במילה 'אבא'. יש להם מילה מיוחדת ('abu') עבור הגבר שהוליד אותם".

 

האבות נשארים בקשר עם ילדיהם?

"זה לשיקולו של האב. יש אבות שמתעלמים לגמרי מילדיהם. יש כאלה שמגיעים ומביאים להם מתנות בחגים, ויש כאלה שמעורבים יותר. אבל כל האפשרויות הללו מקובלות ותקינות. המשפחות מאושרות ולילדים לא חסר דבר, בין שהאב בחר לשמור על קשר ובין שלא. בכלל, לאנשי שבט המוסו יש גישה מאוד גמישה להרבה דברים בחיים".

 

לילדים אין אף דמות גברית בחייהם?

"יש להם את הדודים, כלומר הבנים של הסבתא שחיים איתם בבית. בימים עברו הם היו אלה שהיו מלמדים אותם לצוד ולדוג. גם היום יש להם תפקיד של מחנכים. אבל כולם בבית יודעים שהסבתא היא הבוס. מה שהיא אומרת - עושים. היא גם אחראית לניהול הכלכלי של הבית. כל הכסף מוחזק אצלה, והיא מחלקת את דמי הכיס בין הילדים".

 

ווייהונג צ'ו בעת שהותה בשבט המוסו ווייהונג צ'ו בעת שהותה בשבט המוסו צילום: יחצ

 

ומה קורה כשהיא מזדקנת?

"היא בוחרת את הבת החכמה ביותר מבין בנותיה ומורישה לה את מקומה בניהול הבית והחווה. בימינו לסינים יש מעט ילדים, אבל בעבר, אם היו הרבה בנות, הן היו נפרדות וכל אחת קיבלה בית וחווה משלה לנהל, וחוזר חלילה".

 

"לא תכננתי להישאר"

 

הרומן הארוך של צ'ו עם שבט המוסו התחיל לגמרי במקרה. היא נולדה וגדלה בסינגפור. "אבא שלי היה הסמכות שעליה לא ניתן לערער. הוא דגל במסורת הסינית שלפיה הבנים הם תמיד המועדפים. אחותי ואני היינו חשובות פחות מהאחים שלנו כי נחשבנו ככאלה שגדלות כדי להינשא בעתיד לתוך משפחות שונות. אבל כבר כילדה זה הפריע לי. הייתי מתחילה לריב עם אבא שלי כשהרגשתי שהוא לא התייחס אליי באופן שווה לזה שבו הוא התייחס לאחיי".

 

נשות המוסו מתכוננות לריקוד נשות המוסו מתכוננות לריקוד צילום: Kayloe Tjio

 

 

במשך שנים עבדה כעורכת דין בחברות תאגידיות גדולות. ב־2006 החליטה לפרוש מחייה המקצועיים ולהתמסר לטיולים. אחד מיעדיה הראשונים היה סין הקרובה גיאוגרפית. היא הגיעה לעיר ליג'יאנג, וממטיילים אחרים שמעה על פסטיבל נשים בשם "אלת ההר" שמתקיים באזור. כך היא הגיעה בשנת 2008 אל שבט המוסו.

"לא ידעתי עליהם הרבה", נזכרת צ'ו, "וגם ממש לא תכננתי להישאר. אבל רציתי להתחבר עם המקומיים, אז התחלתי לדבר איתם". החיבור המכריע היה בינה ובין שני ילדים צעירים, בני 10 ו־14 בזמנו, שביקשו ממנה שתהיה הסנדקית שלהם. "בסין נהוג שלכל אחד יש סנדק, כי מאמינים שזה מה שמגן עליהם מפני האלים הרעים.

הבטחתי לשני הילדים שאשוב לפסטיבל בשנה הבאה, ואכן חזרתי. בביקור השני הדוד של הילדים כבר הציע לי לבנות עבורי בית במקום - ואם יש לך בית, אתה חוזר".

 

מאז שנבנה ביתה, בשנת 2010, חיה צ'ו על הקו. ביתה הראשון הוא עדיין בסינגפור, אבל 3-4 פעמים בשנה היא נוסעת לאגם לאגו, ובכל פעם נשארת בביתה החדש כמה שבועות ואפילו חודשים. צ'ו היא ה"זרה" הראשונה שנכנסה לחיות בקרב אנשי השבט שלא במסגרת נישואים.

 

"הרבה חברים שואלים אותי מה בעצם אני עושה שם כל הזמן הזה. ואני עונה שאני פשוט חיה", היא אומרת, "דמיינו בית קיץ במקום נפלא. זו חוויה נפלאה להגיע בכל פעם מחדש מסינגפור החמה לכפר בהרים בגובה 3,000 מטר. אלא שזו כבר לא רק חופשה, יש לי שם חברים ואת הקהילה הקטנה שלי ואני הופכת למעורבת יותר בחיי הקהילה בכל ביקור".

 

בספרה של צ'ו יש פרק שנקרא "How the Mosuo Women Rock" - "זה בגלל שהן באמת כאלה", היא אומרת בחיוך. "אנחנו, נשות העולם המערבי, תופסות מעצמנו נשים חזקות, כאלה שיכולות להחזיק את המקום שלנו בחברה. אבל מעולם לא ראיתי נשים מלאות ביטחון עצמי כמו נשות המוסו בחברה שלנו. הן גאות, חזקות, ומשתלטות על כל מצב. והחברה מעריכה אותן בשל כך. בחיי 'הקודמים' הרגשתי תמיד שאני צריכה להתנהג 'כמו גבר' כדי להוכיח שאני חזקה. הן לא צריכות לעשות את זה. האשה יכולה להחזיק מאהב קבוע ובמקביל לקחת איתה גבר צעיר אחר לבלות, כי זה משעמם עבורה להיות תמיד בחברתו של אותו גבר. היא יכולה להיות עם כמה פרטנרים שהיא רוצה וזה בסדר. זוהי פריבילגיה שבחברה שלנו שמורה רק לגברים".

 

אחת הסבתות השולטות בשבט בחצר ביתה אחת הסבתות השולטות בשבט בחצר ביתה צילום: Kayloe Tjio

 

והגברים חלשים?

"לא. הפרק הבא בספר נקרא 'How the Mosuo Men Rock too'. הגברים לא שולטים, אבל הם צריכים להיות מוכשרים ומושכים כדי לזכות בתשומת לבן של הנשים. הם מאד מאצ'ואיסטים, אני משווה אותם תמיד לטווסים".

 

"פוגשת רק ישראלים"

 

צ'ו כנראה בשלב בחייה שבו היא כבר לא צריכה לעבוד כדי להתפרנס, אבל היא מספרת שבימים עברו, נשות המוסו גם עבדו קשה יותר מגברי השבט. "הן היו שותלות, קוצרות, מאכילות את חיות החווה ומבשלות ארוחת ערב. הגברים היו יוצאים לצוד ומבצעים עבודות פיזיות קשות יותר, אם היו, כמו בניה". בשנות התשעים, בתקופה שבה סין נפתחה לראשונה לתיירים, דברים החלו להשתנות. "עם כניסת התיירות לסין, הכלכלה המקומית השתנתה מכזו שמבוססת על חקלאות בלבד לכזו שמבוססת על תיירות וחקלאות יחד. הרבה מהגברים הפכו לנהגים או לעובדים באחד מבתי המלון והמסעדות. אלה שיש להם קצת יותר כסף אפילו פתחו בית מלון או מסעדה קטנה משלהם.

היום מרבית התושבים שחיים ממש לצד האגם מתפרנסים מתיירות, ואלה שחיים רחוק יותר, בהרים, הם אלה שעדיין חיים ומתפרנסים מחקלאות כמו לפני מאות שנים".

 

"אגב", מוסיפה צ'ו, "הזרים היחידים שאני פוגשת בלוגו לייק בחמש השנים האחרונות הם ישראלים. לפני כמה שנים היו תיירים צרפתים רבים, אבל עכשיו בכל פעם שאני פוגשת תייר, אני אומרת לו 'אל תגיד לי, אתה מישראל'. כנראה שהשמועה על המקום בין המטיילים הישראלים רצה, והם מגיעים אליו גם לבסיס ליציאה לטראק של שמונה ימים מאגם לוגו לעיר סצ'ואן".

 

"יודעים להעלות וידיאו"

 

פתיחת השער לתיירים, מסבירה צ'ו, השפיעה לא רק ברמה הכלכלית אלא גם ובעיקר ברמה החברתית והתרבותית. בעוד הדור הצעיר בשאר העולם הולך ומפרק את המשפחה הגרעינית המסורתית ומוצא מודלים חדשים ומגוונים למשפחות חדשות, בני שבט המוסו הצעירים עושים בדיוק את ההפך: "עד לפני 18 שנהם האזור היה סגור אפילו לתיירות פנים, ובזמן שחלף השינויים היו מאוד מהירים. אנשי השבט מעולם לא נישאו, אבל עכשיו חושבים בני הדור הצעיר שזה מגניב להתחתן. יש צעירים שנישאו לסינים שאינם מבני השבט, אבל גם בני השבט שנישאים זה לזה כבר הולכים ומקימים משפחות 'גרעיניות' בפורמט המוכר במערב, וחיים בתא משפחתי של אב, אם וילדים בבית אחד. לכל משפחה כבר יש טלוויזיה ולרובם גם יש סמארטפונים. הטכנולוגיה נכנסה מהר מאוד. בשנות השבעים היה אחוז גדול מבני השבט שבכלל לא ידע קרוא וכתוב, היום כולם, כולל אלה שלא יודעים קרוא וכתוב, כבר יודעים להעלות קובצי וידיאו מהסמארטפון".

 

ומה חושבים על זה בני הדור המבוגר יותר?

"כל אחד ומשפחתו שלו. יש צעירים, מעטים אמנם, שמחליטים לשמר את המסורת ולהמשיך לחיות כמו בדור של האמהות שלהם, הם מנסים לבדוק אם הם יכולים לשמר את התרבות. אבל הרוב פשוט נתפסים לעולם החיצוני. הם חושבים שהדור המבוגר הוא אולד פאשן. מצד אחד, אלה תהליכים אנושיים נורמליים לחלוטין. מצד שני, המקום הזה הוא אוצר לאנושות שכנראה שאנחנו הולכים ומאבדים".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x