שאגות של ג'ירפות: אלבום חדש ומהפנט

אחת לכמה שנים מתרחש מאורע מעניין שמביא השראה. ורק אז ג’ירפות מתכנסים לכמה חודשים אינטנסיביים באולפנם ומנגנים. ככה נולדים האלבומים שלהם.

כך עם הקודם (“צריך לסגור הכל”, 2013) שעסק במצבנו דאז בהמשך למחאה החברתית, כך ב”אין כניסה לפילים” (2010) שעסק במסעם להודו, וכך גם כעת באלבומם החמישי, “מי שלא חולם, כועס”, שעוסק כולו בחיים שאחרי פירוק התא הזוגי/משפחתי.

לא רק המשבר, לא רק ההתגברות עליו ולא רק ההשלמה, אלא גם ההבנה שהכאב וההתפרקות הם שלב בדרך חזרה להיות אדם מתפקד. אך זו פרשנות שלי. כי זו המעלה של גלעד כהנא: לא חשוב כמה ננסה, הטקסטים שלו תמיד לא יהיו ברורים עד הסוף. הם תמיד גם קצת חידה. צריך לפתור אותה ולא תמיד אפשר.

"זה לא נהיה יותר קל"

עטיפת האלבום

השיר הראשון, ”שבור זה גם חותך”, הוא מהטובים באלבום. הוא גם מעניין מוזיקלית, הכי ג’ירפות גרסת העתיד, כולל חצוצרות נהדרות בביצוע לא אופייני ללהקה. כבר שורת הפתיחה שלו “זה לא נהיה יותר קל” מביאה את רוח הטקסטים שנקבל לכל אורך האלבום, על החיים החדשים האלה של אחרי המשבר, של אחרי הסופה. נותר רק להמשיך.

עוד שירים טובים: “האור הזה לא קטן” שמביא איתו חלילים סופר מגניבים ו”הכלבים” עם קסיואים נהדרים ולחן יפה של עצבות קיומית שכזאת. בשיר הוא נזכר בכעסים ובפיצוצים שהיו בבית, מהם התחבא מתחת לשולחן. “אם פתאום” עוסק בניסיון להתמיד בהחלטה שקיבל, גם אם זה עולה לו בכוח ובמאמץ נפשי רב, בינתיים הוא חזק ו”לא רואה בעיניים”.

“מראה מול מראה” הוא שיר ג’ירפות קלאסי. צריך לשים לב איך הטקסט בנוי וכתוב על הדף כדי להבין את המשחקים של כהנא עם המילים ועם העברית. בשיר הוא מודה שלא חשוב כבר מה ואיך בסכסוך, הרי בשורה התחתונה שניהם באותו מצב עלוב. ”ניסיונות וניסים” הוא שיר לילה סקסי עם פזמון לכיוון רגאיי בו הוא מודה שגם כשנלחמו לא היה לו סיכוי מולה.

ג’ירפות. המילים הן חידה נהדרת צילום: רונן ללנה

איך כהנא מספר על חייו

האלבום מסמן עבורי את מה שמעורר הערצה אצל גלעד כהנא, כותב השירים (הלחנים של כל החבורה): הוא לא מוכן לספר לתקשורת כלום על חייו הפרטיים. אבל כלום. את שירצה לחלוק על עולמו הוא יעביר דרך הטקסטים. וזה נהדר. וכשמגיע משבר בזוגיות שלו וסיומה (על פי מדורי הרכילות, אין לי אישור או הכחשה), האלבום שיגיע אחריו הוא הדבר הכי קרוב עבורנו למה שעובר עליו.

על האלבום שורה רוח מצמררת והוא מרגיש כמו האלבום האישי ביותר שלהם, עם קולות של החבורה ומלודיקה שמזכירה את ג’ירפות של פעם.