האלבום החדש של יוני ליבנה: טקסטים חצופים של רוק'נרול אמיתי

“הרופא לשבורי לב”, אלבומו השני של יוני ליבנה, הוא אחד האלבומים הכי מקוריים שיצא לי לשמוע. זה מתחיל באיך שהוא שר, דרך ההגשה שלו, קול ייחודי ואינטונציה מיוחדת. משם זה ממשיך לאלקטרוניקה מוקפדת, שהולכת טוב לצד כלים מסורתיים. לסיום, ליבנה יודע ללכוד בטקסטים הסקסיים שלו סיטואציות ולהפוך אותן לפילוסופיות. ומעל הכל, זה בעיקר האומץ לחשוף מחשבות ורגעים, חוצפת רוק'נרול שכזאת.

ליבנה (גילוי נאות: שגם כותב במדור הספרות של “7 לילות” של ידיעות אחרונות) כותב חכם. הוא זכה בפרס אקו”ם דווקא על הלחנים שבאלבום זה, ומבחינתי, אחרי מחשבה רבה, בצדק: הלחנים אפילו עוד יותר מעניינים.

יוני ליבנה. טקסטים סקסיים וחוצפה רוק'נרולית צילום: הילה מרסל קוק

יש באלבום בסך הכל שבעה שירים. הראשון, שיר הנושא, נשמע כמו שיר מוצלח של אסף אמדורסקי, עם מעבר מובחן בין הבית לפזמון וליין קלידים הקצר שמקשט את הפזמון. קולות הרקע משלימים את ליבנה והסי פארט הוא בכלל שיר מהאייטיז.

את “מתחת לשרוול”, שיר אהבה שקט לגבר עם כלי הקשה מדליקים, ליבנה מבצע עם חנן בן סימון. שני זמרים במעין שיר חיזור טקסטואלי, או ליתר דיוק בין אחד המביט על אחר במסיבה ופשוט מתאהב, כאשר כלל לא בטוח שהצד המחוזר יודע על זה.

“אבל הקור” הוא שיר פסנתר איטי וכבד שבו ליבנה עולה לפלצט על רקע אקורדים עצובים. הלחן מוצלח ביותר, השיר נקי והצ’לו של מיכאל רכטר עושה עבודה יפה יפה, בשיר זה ובכלל באלבום.

ב”אחוזים” ליבנה שוב קצת אמדורסקי, אבל אמדורסקי של פעם. הסינתי שבסוף השיר מדליק והקולות שליבנה מתפייט בהם על מצע דאנס רקיד מזכירים את Hercules & Love Affair. השיר כולו ברוח השיר “Hollow Talk” של ההרכב Choir of Young Believers מקופנהגן. בכלל, הרבה מהאלבום מזכיר אותם. נגיעות פסנתר עם צליל ביתי ועתיק, סולן שעובר מקול נמוך לפלצט בלי לעשות עניין. שני השירים האחרונים מביאים איתם אווירה של עיר בירה אירופאית קפואה, משב רוח צונן בימים אלה.

עטיפת הדיסק החדש צילום: הילה מרסל קוק

“הזדמנויות” הוא דואט עם שירה ז’ כרמל המבוסס על נגינת הפסנתר של ליבנה וכולל גם בנג'ו מפתיע. “דברים כאלה קורים בכדור הארץ" הוא שיר סוגר מנצח: קלידים נוצצים וחצוצרה שהיא פשוט שיגעון, שכמו מסיימת את המסע של האלבום.

האלבום נהדר ומכיל הכל מהכל: מדינות קרות וישראל, תכנותים מתקדמים ופסנתרים עתיקים, שירה שנעה בין הכי נמוך להכי גבוה, טקסטים על עניינים קטנים אבל גדולים. זה אלבום רקיד שמצליח להיות גם עצוב ונוגה.

כבר 20 שנה שהמוזיקה הישראלית לא נועזת, וליבנה מצליח להביא את אווירת קרח תשע של הנייטיז דרך שירים קצת יותר פסנתריים. היום הכול כל כך שמרני, והנה ליבנה מגיע עם טקסטים חצופים של רוק'נרול אמיתי.