אמן מהספרים: האיש שהופך רעיונות פילוסופיים לפסלים

“גדלתי בבית קטן וצנוע בירושלים בו היו חדרים מלאים ספרים, שהיוו חדרי זיכרונות ונשאו ניחוחות של עולמות קסומים, של בתי מדרש ישנים ושל סיפורי שואה”, מספר האמן והמעצב פרופ’ מולי בן ששון. “הם עיצבו את נוף ילדותינו, היו נושאים מרכזיים בשיח המשפחתי והיוו תשתית של חינוך ומחויבות. החוויה הזו של הילדות ליוותה אותי כל חיי ובטח תלווה אותי גם בעתיד, ומצאתי כי בתחנה הזו בחיי אני רוצה לעסוק בה”. זה בעצם מה שהוביל לתערוכת היחיד החדשה שלו “ספרים מלאים חדרים” שנפתחה בסוף השבוע שעבר במוזיאון הפתוח בגן התעשייה תפן (עד ה־1.1.18).

פרופ' בן ששון ועבודותיו. "יש אופטימיות זהירה" צילום: אלעד שריג

דיאלוג עם חיים באר שהתחבר לעבודה

בן ששון (64) הוא אדם דתי שגדל בירושלים. הוא במקור מעצב, אך בשנים האחרונות פועל בעיקר כאמן. במקביל הוא מרצה בבצלאל שם גם כיהן במשך שנים כראש המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית. בין השאר הוא עיצב את פרק "השאלות הגדולות בעקבות השואה" במוזיאון החדש של יד ושם ואת תערוכת "אנטישמיות עכשווית באירופה", שמוצגת מאז 2007 באתרים שונים בגרמניה. על התערוכה הנוכחית הוא עבד כשלוש שנים. “מולי הוא לא אמן שגרתי”, מספרת אוצרת התערוכה רותי אופק, שעבדה איתו מתחילת התהליך. “בגלל שהוא בא מעולם של עיצוב, הוא לוקח רעיונות פילוסופיים והופך אותם לסוג של מוצר. מה שמתלווה לזה היא דייקנות אינסופית והקפדה על איך בדיוק הכל צריך להראות”.

הודות לדייקנות הזו, מודה בן ששון, תהליך העבודה היה ארוך. את כל התערוכה תכנן בתחילה באמצעות הדמיות תלת מימד ממוחשבות, ורק לאחר מכן הוציא אותן לפועל, כלומר, אל החומר. “זה חיבור בין הייטק ללואו־טק”, הוא אומר, “ולמרות שאנחנו חיים בעולם וירטואלי, יש חשיבות גדולה מאוד לידיעת החומר. לי יש חיפוש קנאי אחרי האמת של הצורה והחומר. כך יצרתי כמעצב ועד שלא הרגשתי שאני מגלה מהו החומר הנכון לכל עבודה, לא ניגשתי למלאכה”.

המלאכה עצמה, שכללה שימוש בחומרים כמו MDF (עץ תעשייתי מלאכותי) בצבע אפור כהה, לצד הדפסי דיו ארכיבי ועוד, נעשתה בבתי מלאכה בעזרתם של אנשי מקצוע. “גם בשלב הזה הייתי נוכח בבתי המלאכה לצד בעלי המלאכה. זה תהליך מאוד מעניין לראות איך דבר גדול כזה קורה בפועל ואילו החלטות מקבלים תוך כדי”.

ההחלטה על שם התערוכה, המבוססת על ספרו של חיים באר “חדרים מלאים ספרים”, הובילה את בן ששון ליצירת קשר עם באר, פגישה שיצרה דיאלוג ארוך ומשותף שהתחבר באופן ישיר לעבודה על התערוכה. באר, במקביל לכותבים נוספים, גם כתב מאמר המתפרסם בספר המלווה את התערוכה. מבחינה קונספטואלית חילק בן ששון את חלל התערוכה לשלושה חדרים. הראשון נקרא “חצוב מן החושך” והוא עוסק במקומות הקשים בהיסטוריה של העם היהודי באמצעות ארבעה פסלים גדולים עשויים מאותו MDF אפור כהה, שעוסקים בייצוגים שונים של בית בהיסטוריה הזו.

מתוך התערוכה צילום: אלעד שריג

"מעבר מהאפור־כהה ללבן ומהלבן אל הצבע”

החדר השני נקרא “מגולף מן האור”, חדר בו כל העבודות לבנות – חלקן הדפסים וחלקן פסלים שמוצבים על הרצפה ומורכבים מערימות של דפי נייר, בו עוסק בן ששון בנושא של מקום הספר בתוך הבית והבית בתוך הספר. בחדר השלישי, “תקוות חוט השני” כבר מופיע הצבע בעבודות, ברישום בעיפרון על כתמי צבע. “יש תפיסה עקרונית של מעבר מהאפור-כהה ללבן ומהלבן אל הצבע”, הוא מסביר.

אז בעצם המסר הוא אופטימי?

“אופטימיות זהירה מאוד. יש עבודות שעוסקות בהרס אבל יש גם כאלה שעוסקות בתקווה, לכן אפשר לומר שיש ראייה שיש בה אולי, קצת אופטימיות. אבל בעיקר יש שאלות. נקודת המוצא שלי בתערוכה היא לשאול שאלות ולא לתת תשובות, כי זה מה שאמנות עושה, בשונה מעיצוב. בעיצוב הדברים מתנהלים קצת אחרת”.