• תפריט
אמנות ועיצוב

האמנית ג'נין אנתוני: דיוקן האמנית כשוקולד

בראיון בלעדי ל"כלכליסט", במהלך ביקור בישראל, מספרת אנתוני למה פיסלה את עצמה משוקולד וסבון ואיך התחילה ללמוד לרקוד בגיל 53

ענת ברזילי 08:3425.05.17

"מוזיאון ישראל היה המוזיאון הראשון שקנה ממני עבודה". מספרת האמנית הבינלאומית ג'נין אנתוני בריאיון בלעדי עם כלכליסט, "זה היה בשלב מאוד מוקדם בקריירה שלי, בשנת 1993, וכאמנית צעירה היה לי כל־כך חשוב לראות שמישהו מאמין בעבודה שלי, מה גם שמדובר בעבודה מורכבת לשימור שעשויה מחומרים מתכלים - שוקולד וסבון. לא כל מוזיאון היה מוכן לקחת את האתגר השימור, ואני מאוד מעריכה את מוזיאון ישראל על כך".

 

העבודה שעליה מדברת ג'נין היא Lick and Lather, או בעברית "לקק והקצף", שהיום כבר נחשבת לעבודה קנונית שנכנסה להסטוריה של תולדת האמנות העכשווית . Lick and Lather נוצרה מתוך העניין של אנתוני בפיסול דיוקן מסורתי, הפרוטומה שבדרך כלל עשויה אבן שיש בעלת פוטנציאל הישרדות נצחי, אך אנתוני החליטה דווקא לפסל בחומרים מתכלים. "יש לנו לאורך ההיסטוריה כל כך הרבה דמויות של גברים מכובדים מפוסלים באבן ומעט נשים מפוסלות." מסבירה אנתוני, שיצקה לתבנית שיצרה מפניה 35 קילו שוקולד. כשהוציאה את היציקה מהתבנית, שהיתה רפליקה מושלמת שלה, עדיין לא נשלם התהליך. היא הציבה את הפרוטומה בסטודיו שלה והתחילה ללקק שוקולד מפני השוקולד המפוסלות. בכל יום ליקקה קצת, ולשונה שימשה כמכשיר שיוף. לאחר מכן יצקה לתבנית שהכינה סבון. כשהיציקה היתה מוכנה, נכנסה עם פניה המפוסלות־סבון לאמבטיה, שם היא סיבנה את הפסל והסתבנה בעצמה באמצעותו.

אנתוני ופסלה Lick and Lather במוזיאון ישראל. "לא כל מוזיאון היה מוכן לקנות עבודה משוקולד וסבון" אנתוני ופסלה Lick and Lather במוזיאון ישראל. "לא כל מוזיאון היה מוכן לקנות עבודה משוקולד וסבון" צילום: אלכס קולומויסקי

 

"העובדה שפני השטח של הדיוקנאות הוחסרו, הביאה אותי לחשוב על משמעות הגוף שלנו," מסבירה אנתוני, "מה פני השטח האלו של הגוף אומרים, אולי יש משהו בפנים שהוא הרבה יותר מהותי עבורי? כולנו עסוקים בפעולות היומיום, צריכים לאכול ולנקות את הגוף שלנו ואולי באמבטיה כשאנחנו לבד, אנחנו הרבה יותר עצמינו מאשר בכל מקום אחר?" מעלה אנתוני שאלות שאין להן תשובה אחת.

 

אנתוני (53) היא ילידת איי הבהאמה שחיה ופועלת בניו יורק ומציגה במוזיאונים וגלריות מרכזיים ברחבי העולם. היא הציגה בביאנלה בוונציה ב־1993, זכתה במספר רב של פרסים יוקרתיים ־ ביניהם קרן ג'ון סיימון גוגנהיים. לישראל היא הגיע לפני שבועיים כדי להשתתף בכנס שנערך במוזיאון ישראל לרגל התערוכה "אין כמו בבית" שפסלה נכלל בה.

 

אנתוני בעבודתה החדשה "ריקוד נייר". "ללמוד לחיות מתוך הגוף ולא מתוך הראש" אנתוני בעבודתה החדשה "ריקוד נייר". "ללמוד לחיות מתוך הגוף ולא מתוך הראש" צילום: Pak Han

 

היא אמנית שנעה על התפר שבין פיסול ופרפורמנס. היא רב־גונית ומשתמשת בפרקטיקות וחומרים שונים בכל עבודה. עבודותיה מוטענות בתנועות ומחוות גופה שהופכות להיות חלק בלתי נפרד מהיצירה, כדי להבין את העבודה יש לדעת את התהליך.

 

היא מסוג האמנים שילמדו כל דבר חדש על מנת להגשים את החזון שלהם. בעבודה Touch מ־2002, למשל, לימדה את עצמה ללכת על חבל, כך שתוכל ליצור אשליה שהיא הולכת על קו האופק שבין הים לשמים, כפי שדמיינה את עצמה עושה כילדה באי שבו נולדה. כך שזה לא מפתיע לשמוע שבארבע השנים האחרונות, אנתוני עוסקת במחול.

 

"אני נמצאת באמצע הקריירה שלי," מסבירה אנתוני, "אני לא רוצה להמשיך לעשות את אותן עבודות לנצח ולא להשוות את עצמי למה שעשיתי בעבר, זה עשוי להיות מאוד משתק, לכן נפתחתי לשדה אחר של עשייה שישאיר אותי במקום של מתחילה".

 

ב־2012 אנתוני התחילה לעבוד עם הכוריאוגרפית אנה הלפרין, מחלוצות המחול הפוסטמודרני. הלפרין, היום בת 97, התוותה כבר בשנות ה־60 דרך לסגנון אחר של מחול שפרץ את הגבול בין הקהל לרקדנים. הלפרין הראתה עירום על הבמה הרבה לפני שזה הפך לאופנה, נתנה חופש לרקדנים להביע את עצמם והשתמשה בחומרים פיסוליים שונים על הבמה. להלפרין קשר הדוק עם ישראל. הביקור האחרון שלה בארץ היה לפני שלוש שנים במהלכו ביצעה מחדש את עבודתה מ65' Parades and Changes בשיתוף להקת המחול ורטיגו. היצירה האיקונית הזאת מבוצעת בכל פעם באופן קצת שונה, בהתאם למבצעים. במפגש עם אנתוני, הלפרין נתנה לה לבצע חלק קטן מתוך אותה יצירה, מה שהתפתח והפך ליצירה עצמאית שנקראית "ריקוד נייר". "הלפרין רצתה שאעבוד עם נייר, כיוון שאני רגילה לעבוד עם חומרים, וכך לא אצטרך לחשוש מהניסיון להיות רקדנית טובה, אלא פשוט אביא את מה שעשיתי עם הנייר בסטודיו אל הבמה", מספרת אנתוני.

 

ניר קם לתחייה

 

"לא רבים מתחילים לרקוד בגיל 53, ולא הייתי יכולה לעשות את כל זה מבלי שתהיה לי מנטורית כמו אנה שתגיד לי שאני מתנועעת טוב כמו שאני פסלת טובה", אומרת אנתוני בגילוי לב. על תהליך העבודה החדש היא מספרת שהרגישה שהנייר מתעורר לחיים: "הנייר הוא חומר נפלא שמשתנה ומביא איתו המון הצעות צורניות. אני נותנת לחומר להנחות אותי, כך שהריקוד נהפך להיות דואט עם נייר."

 

להחזיר את הכבוד לגוף

 

"העניין הנוכחי שלי בעבודה הוא איך להיות גוף", מסכמת אנתוני, "מה שאנה לימדה אותי הוא לחיות מתוך החוויה הגופנית שלי, ולא מתוך הראש. נראה לי כאילו הגוף שלנו בחברה של היום משמש רק ככלי רכב לראש החושב. אם אנחנו מנצלים את הגוף שלנו עבור הרעיונות שלנו, אז המרחק משם לניצול גופים של אחרים עבור הרעיונות שלנו לא רחוק, והמרחק מניצול גופים של אחרים עד לניצול הסביבה שלנו לטובת הרעיונות שלנו גם לא רחוק. אז אני חושבת שאם עבודתי מחזירה אותך לרגע להיות בתוך הגוף שלך, מחזירה אותך לתחושה של הגוף שלך, והגוף דובר אמת, זו הדרך הקטנה שלי לתרום".

 

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x