אמנות ועיצוב

הביאנלה בוונציה: אמנות רגעית ופתאומית

הביאנלה בוונציה מציגה השנה אמנות רגעית ופתאומית שמערבת את הצופה ומשנה את פניה כל הזמן. כמו העולם הדיגיטלי שאנחנו חיים בו

חגית פלג רותם, ונציה 08:3717.05.17

אמרו עליו שהוא נעלם, שאיבד את מגע הקסם, אבל דמיאן הירסט חוזר ומוכיח שהוא יודע לאן עולם האמנות הולך. יותר מכך, בהחלט ייתכן שהוא עצמו הקפטן שמנווט את הספינה. כמו צייד שאורב לטרפו, פרס הירסט את מלכודותיו על פני שני מוזיאונים בוונציה חודש ימים לפני פתיחת הביאנלה לאמנות, והמתין בסבלנות לבואם של אוהבי האמנות לעיר. אלה הגיעו כמתוכנן בשבוע שעבר לפתיחת האירוע החשוב ביותר בעולם האמנות, בטיסות וביאכטות מפוארות מכל העולם, והחלו במירוץ מסחרר בין אתרי החובה של האמנות בעיר. והירסט היה שם, לקבלם בזרועות פתוחות לחיקו של מפגן הכוח האקסטרווגנטי שבישל במשך 10 שנים. באורו המסנוור נגזר על הביאנלה להיראות קצת חיוורת, אפילו אם היתה מתאמצת יותר. והיא לא.

 

כריסטין מאסל, אוצרת התערוכה הראשית של הביאנלה ה־57, קראה לה Viva Arte Viva (תחי האמנות) והצהירה על החזרת האמנות לידיהם של האמנים. נאמנה להצהרתה היא מציגה אוצרות נונשלנטית, שכמעט מפקירה את התערוכה לחסדי המקרה. האמנים אמנם יודעים את העבודה, אך התערוכה מציבה אתגר לא פשוט בפני מי שמנסה לפרש את ההיגיון שלפיו נבחרו והוצבו העבודות.

 

עבודה של דמיאן הירסט עבודה של דמיאן הירסט צילום: Christoph Gerigk

 

אחרי שתי הביאנלות הקודמות, שאצרו אוקווי אנווזור ומסימיליאנו ג'וני, נראה שכוונתה של מאסל היתה להוריד את הטון הזועק "תראו אותי", להיות פחות נחרצת. ככזו הביאנלה מעבירה תחושה של מבט הומניסטי, המתבונן בזמן החולף ובחיים האנושיים בסקרנות, בחמלה, בלי להטיח סיסמאות. אפשר להתייחס לאנדר־סטייטמנט כאל חולשה, ויהיו בוודאי מי שיגידו שזו אוצרות נשית. מנגד, ניתן לראות בגישתה של האוצרת הנחיה - הן כלפי האמנים והן כלפי הקהל - לחשוב, לפעול, להשתתף ולקחת אחריות.

 

ואכן, ברבות מהיצירות שמוצגת בביאנלה הפעם נקראים הצופים להיות חלק מהתערוכה - להשלים את היצירה בנוכחותם, בשימוש, באינטראקציה. האם מאסל מצביעה על שאיפה לאקוויליבריום - לשיווי משקל ויחסי כוחות מאוזנים יותר בין החברה לאמנות שהיא מטפחת?

 

את התשובה אפשר לקרוא באופן סמלי בעבודתה של האמנית טאוס מחצ'בה מדאגסטן, וידיאו ארט שבו לוליין על חבל מעביר יצירות אמנות בין שתי פסגות הרים. בתנועה מתנודדת על פי תהום הוא מנסה להתאזן בעזרת התמונות, אך לא ברור מי מציל את שיווי המשקל של מי - האדם את האמנות או האמנות את האדם.

מאסל שרבטה תשעה ראשי פרקים, ותחתם מתארגנים באופן חופשי למדי מיצבים קטנים וגדולים, עבודות ישנות וחדשות, של 120 אמנים, מרביתם לא ידועים. בין השורות מעט מאוד עוגנים מזוהים, כמו קיקי סמית, שמקבץ עבודותיה, ציורים על נייר וזכוכית, יוצר את אחד החללים הטובים בתערוכה או עבודה פואטית של אנרי סאלה - תיבת נגינה נחבאת אל הכלים ומרגשת.

 

המחאה מתה, האנשים לא

 

ראשי הפרקים מחלקים את השטח ליצירות שעוסקות באדמה וטבע, בחדווה וחרדה, בריפוי רוחני ועוד. אך הגבולות ביניהם רכים, כמעט כמו הטקסטיל הרב שמככב באופן מפתיע ביצירות רבות - אוהל המנוחה השמאני שהקים ארנסטו נטו מברזיל, הר הפונפונים הצבעוניים של שילה היקס האמריקנית, עבודה של מריה ליי האיטלקיה, שחיברה מחדש קהילה מתפוררת בסרדיניה באמצעות סרט כחול שהעבירה בין כל בתי הכפר; זו פוגשת בעבודות כמו זו של האמן לי מינגוויי מטייוואן, שמציע לקהל להביא בגדים לתיקון במקום.

 

פאוסט פאוסט צילום: Andrea Avezzù

 

חופש הפעולה שנותנת מאסל לאמנים מרחיק לכת עוד יותר במפגש עם דון קאספר, אמנית אמריקאית שהעתיקה את הסטודיו שלה לביאנלה. שם, למשך שישה חודשי התערוכה, היא עובדת, נחה, אוכלת, שומעת מוזיקה, מתכתבת במייל ונפגשת עם אנשים. את הקונספט של חיי נדודים היא מושכת מימי המחאה החברתית העולמית של 2011, ובמידת מה מעירה שהמחאה אמנם שככה, אך המצב של רבים מהמפגינים נותר כשהיה, אם לא הורע.

 

הבית הלבן קורס

 

מצביע על כך גם האמן המייצג את ארצות הברית בביאנלה מארק ברדפורד. תחילתו של עידן טראמפ בבית הלבן בוושינגטון מוצאת הד בביתן האמריקאי, הבנוי באותו סגנון ממלכתי ומכונה "הבית הלבן" בוונציה. ברדפורד מציג את נקודת מבטו כשהוא חוסם את הכניסה הראשית ומכוון את הנכנסים דרך אגף המשרתים, כביכול. החצר הקדמית נפלה קורבן לעזובה והזנחה, בחלל הפנימי נראה כאילו הגג קרס פנימה והוא רובץ בכובד משקלו כמעט על ראשי הצופים.

 

הכותרת "תחי האמנות" מצליחה לקלוע במדויק לאחת התופעות הדומיננטיות ביותר באמנות בת זמננו: אמנות חיה. אמנות פתאומית ורגעית, משתנה ומתכלה - אם לא היית במקום הנכון בזמן הנכון, היא לא מחכה לך. אמנות שלא סופרת אף אחד ולא מתחנפת למי שמבקש עוד קצת הסבר ותיווך. אפשר לקרוא לזה פרפורמנס, אך מדובר בתופעה מרחיקת לכת הרבה יותר. בדומה לסנאפצ'ט ולסטורי של פייסבוק, גם הפרפורמנס של 2017 חמקמק וחולף, ומיד אחריו בא חומר חדש וגודש את העין והמוח.

זהו המקרה של הביתן הגרמני, שזכה בפרס אריה הזהב לביתן המצטיין של הביאנלה. המיצג "פאוסט" של האמנית אן אימהוף היא אירוע טוטאלי, מצמרר ועז - אך הוא חשוף רק למי שהצליחו לתפוס אותו בזמן. בשאר הזמן מדובר בחלל ריק ומורבידי, כחדר מתים נטוש.

 

גם בביתן הישראלי שבו מציג השנה גל ויינשטיין משחקים תפקיד הזמן והזמניות. במפלס הביניים חלקות אדמה מ"קפה בוץ" המייצגות את "עמק יזרעאל בלילה" - טייק אוף על עבודתו האיקונית של ויינשטיין עם מרבדי השדות המוריקים. מאז הצבת העבודה הולך ומתפשט על פני ה"עמק" עובש ירקרק. בביתן האוסטרי ארווין וורם מציג "פסלים בני דקה אחת". גם כאן הקהל נקרא לקחת חלק ולהתייצב בתנוחות שהגה האמן, כך שלרגע נוצרת קומפוזיציה שבה משמשים בני אדם וחפצים בדרגות מוזרות שונות.

 

הביאנלה לאמנות של ונציה היא מסורת דו שנתית שהחלה ב־1895 - מפעל התרבות הבינלאומי הממושך ביותר בעידן המודרני. השנה, כפי שקורה רק אחת לעשור, מתלכדים שלושת האירועים המרכזיים של עולם האמנות באירופה — הביאנלה של ונציה, הדוקומנטה בעיר קאסל בגרמניה ופרויקט הפיסול בעיר הגרמנית מונסטר. בתוך השפע הזה אין להתפלא על הקושי של האמנות לחדש, להפתיע ולרגש.

 

למרות זאת, ונציה מצליחה להגן על מעמדה, לא מעט בזכות הקסם הייחודי של העיר שחוברה לה יחדיו בעשרות גשרים ותעלות, שאף מכונית לא נוסעת בה ואנשיה חיים בשלום עם המים הגואים ומציפים את הכיכרות ובתיהם. ונציה אינה מתכחשת לכוחות הטבע, היא זורמת איתם, וכפי שהיא נותנת ללחות לנגוס בטיח הקירות, כך היא מאפשרת לאמנות לכבוש את ארמונותיה ולעשות בהם כרצונה. זו התפאורה הדרמטית והרומנטית שדמיאן הירסט בחר להציג בה את הבדיה המפוארת שרקח - תערובת חסרת גבולות של מיתוסים עתיקים וחדשים, מהספינקס המצרי ועד מיקי מאוס, מהמדוזה והמינוטאור ועד דיוקן האמן כאחד האוצרות שנמשו מבטן ספינה טרופה.

 

דימוי הספינה הטובעת חוזר בתערוכה מצוינת בפונדציונה פראדה, "הספינה דולפת, הקפטן שיקר", תערוכה קבוצתית ההופכת את הארמון כולו ליקום מקביל ומשובש שבו, שוב, הצופים משמשים בעצמם השלמה הכרחית ליצירות. ואם יש מסקנה אחת להסיק מהקריאה "לחיי האמנות" של מאסל, הרי שזוהי חזרתו של האדם למרכז התמונה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x