• תפריט
קולנוע וטלוויזיה

להיוולד בסרט הלא נכון: קולנוע שמתרכז בדמות שמשנה את מינה

עוד ועוד סרטים כמו "3 דורות" שעלה בסוף השבוע בקולנוע מעמידים במרכזם דמות שמשנה את מינה – ובכל זאת, לא כולם בקהילה הטרנסג'נדרית מתלהבים. "להגדיר אישיות רק על פי הזהות המגדרית זה משטח"

אור סיגולי 08:3516.05.17

גם אם זה נראה אחרת בעקבות סדרות טלוויזיה מהוללות וסרטי אוסקר מדוברים, ייצוג הטרנסג'נדרים על המסך ממשיך לעורר מחלוקות. אין ספק שטרנסג'נדרים מקבלים יותר ויותר מקום בשיח התרבותי, בטח על רקע סיפורים מתוקשרים כגון זה של הספורטאי האולימפי ברוס ג'אנר שהפך לקתלין - אלא שזה לא בהכרח מעיד על קדמה. ביום חמישי יצאה לבתי הקולנוע הדרמה האמריקאית החביבה "3 דורות", שנחשפה לראשונה בפסטיבל טורונטו עוד ב־2015, אבל התעכבה ביציאה לבתי הקולנוע בארה"ב עד שקיבלה הפצה מצומצמת החודש. במרכז הסרט נמצא ריי, נער בן 16 שנולד בגוף של נערה, העומד בפני ניתוח שינוי המין המיוחל. הקהילה הטרנסג'נדרית לא ממש התרשמה. "ריי איננו גיבור הסרט. הוא בקושי דמות, אלא רק קטליזטור לדרמה משפחתית", מפרט סתיו ברזילי (27), קולנוען וטרנסג'נדר בי־סקסואל, “וזאת אפילו לא הבעיה המרכזית. ישנם כמה משפטים בסרט שמעידים על חוסר הבנה מוחלט מצד יוצרות הסרט, למשל כשאמו של ריי מסבירה עליו ש'הוא מרגיש שהוואגינה שלו מנותקת ממנו', זו טעות שהיא לא אמורה לעשות. להגדיר טרנסים על פי איברי המין שלהם זה לא רק לצמצם את הזהות שלהם, זה כמעט למחוק אותה”.

 

"3 דורות" לא לבד. לא מעט סרטים לאחרונה גרמו לקהילה הטרנסית להזעיף פנים מול הדרך שבה הקולנוע בוחר להציג אותם. זה היה המקרה עם "הנערה הדנית", שב־2015 הביא את סיפורה האמיתי של לילי אלבה, האשה הראשונה שנולדה כגבר ועברה תהליך לשינוי מין. "כשניגשים לדמות כזו צריך להציג אותה כאדם שלם. אם האישיות שלהם מורכבת אך ורק על פי הזהות המגדרית שלהם, זה משטח ומייצר דה־הומניזציה", מפרט ברזילי על מה שהפך את "הנערה הדנית" ודומיו לבעייתי. "אלבה כל כך אומללה כל הזמן שכל מה שיש לנו לעשות זה להגיד 'אוי, איזו מסכנה'. זה חייב להיות מורכב הרבה יותר". הטרנסג'נדרים המיוסרים הם אולי האב־טיפוס שהכי מאפיין את הדמויות הללו בקולנוע, כמו אצל זוכי האוסקר הילארי סוואנק ב"בנים אינם בוכים" וג'ארד לטו ב"מועדון הלקוחות של דאלאס", אבל חשוב לציין שזו לא גזרת שמים. הקולנוע כבר התעסק עם טרנסג'נדרים בעבר ויצר דמויות מורכבות למדי, הרבה יותר מאלו של גל הסרטים הנוכחי, כמו למשל אלו של טרנס סטמפ ב"הרפתקאותיה של פרסילה מלכת המדבר", ג'ון לית'גו ב"העולם על פי גארפ", פליסיטי האפמן ב"טרנסאמריקה", ג'יי דיוידסון ב"משחק הדמעות" וג'ון קמרון מיטשל ב"הדוויג והשארית העצבנית".

 

גם בישראל היה ייצוג קולנועי לטרנסג'נדרים, אפילו עוד לפני המפץ הגדול של העת האחרונה. "נמס בגשם" של ערן דורון יצא ב־2012 והביא לקדמת המסך דמות טרנסג'נדרית שאיננה מאופיינת דרך אומללות ופגיעות. מבחינת תסריטאית הסרט בילי בן משה, זה היה ערך עליון. "בהחלט רציתי להציג את הצד החזק של מישהי טרנסג'נדרית, ולא רק את הצד האפל". את התפקיד הראשי ב"נמס בגשם" גילמה חן יאני, בתפקיד ראשי הראשון בקולנוע. הליהוק עצמו גם היה מוקד לשאלות רבות בשלבי הפרה־הפקה. "זה היה תהליך מאוד קשה ובחנו כ־150 שחקנים", משחזרת בן משה. "רצינו ללהק טרנסג'נדר לתפקיד, אבל לא מצאנו מישהו שמתאים ביכולות המשחק או במראה. מתישהו קיבלנו תמונה של איזה דוגמן, והתברר לנו שזאת חן יאני בצילום שמדגיש את האנדרוגניות שלה. זה היה סיכון כי היא לא שיחקה לפני זה, אבל בסוף היא אפילו קיבלה מועמדות בפרסי האופיר".

 

חן יאני ב"נמס בגשם". התסריטאית בילי בן משה: "רצינו ללהק טרנסג'נדר אבל לא מצאנו מישהו מתאים" חן יאני ב"נמס בגשם". התסריטאית בילי בן משה: "רצינו ללהק טרנסג'נדר אבל לא מצאנו מישהו מתאים"

 

הבעיה עם טרנספרנט

 

הליהוק הוא אולי לב השיח על ייצוג הטרנסג'נדרים בקולנוע. אחת הבעיות המרכזיות היא הליהוק של סיסג'נדרים (כלומר אנשים שחווים התאמה בין המגדר שלהם לגוף שבו נולדו) לתפקידים הללו, מה שמונע מטרנסג'נדרים הזדמנויות לייצג את עצמם על המסך. במקום הזה הוכיחה הטלוויזיה קדמה מחשבתית שלה על פני הקולנוע, כשהתחילה ללהק טרנסג'נדרים לסדרות דגל כמו "כתום זה השחור החדש", "Sense8" ואפילו "משפחה מודרנית", זאת בזמן שהקולנוע ממשיך לשחק בנדמה לי. אפילו ג'פרי טמבור, שזוכה לשבחים רבים כנורה בסדרה "טרנספרנט", התבטא בנושא ואמר שהוא מקווה שהוא הסיסג'נדר האחרון שילוהק לתפקיד טרנס. את ברזילי ההצהרה הזו לא הפתיעה, "השחקנים שמלוהקים לתפקידים האלו עושים שיחות עם טרנסים כחלק מתחקיר ומבינים שיש פה בעיה. נראה שהיוצרים, לעומת זאת, פוסחים על החלק הזה. הסרט האמריקאי 'מנדרינות' הוא דוגמה מעולה לאיך עושים את זה נכון. הבמאי ידע שזה לא העולם שלו, ולכן כתב את התסריט יחד עם השחקניות הטרנסיות שלו. הן אמנם עוסקות בזנות ומסתבכות עם אלימות וסמים, אבל זה רחוק מלהיות טראגי. בסרט הזה הן לא פאנץ' ליין, הן נשים שלמות"

 

סתיו ברזילי. "השחקנים מבינים שיש פה בעיה" סתיו ברזילי. "השחקנים מבינים שיש פה בעיה" צילום: אוראל כהן

 

כמו לבן שמשחק שחור

 

התשובה לשאלה האם היחס של הקולנוע לטרנסג'נדרים הוא חיובי במהותו, או בעצם יוצר נזקים, היא מורכבת למדי. מצד אחד, הנוכחות על המסך מייצרת נראות והכרה, אך מצד שני, מנציחה סטריאוטיפים וטעויות תפיסתיות שעיקרן בליהוק סיסג'נדרים, ועל ידי כך מפקיעה את הטרנסים מהסיפורים של עצמם. לפני 52 שנה לורנס אוליבייה היה מועמד לאוסקר על גילום אותלו השייקספירי, כשפניו היו צבועות בשחור. היום זה נראה פוגעני ומביך. אולי בעוד כמה שנים מהיום, כשנראה סיסג'דנר מגלם טרנס בסרט, נחשוב את אותו הדבר.

 

"3 דורות". נער בן 16 שנולד בגוף של נערה "3 דורות". נער בן 16 שנולד בגוף של נערה צילום: geroge nicolis

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x