האמנית ויק יעקובסון־פריד מחפשת בית

"הנושא המרכזי שאני עוסקת שבו כבר שנים הוא החיפוש אחרי בית", אומרת האמנית ויק יעקובסון־פריד, שנולדה וגדלה בירושלים להורים ילידי אנגליה והיתה מבלה כל קיץ בלונדון.

"היה פער מאד גדול בין שני הבתים האלה", היא אומרת. "עולמות שונים ממש. גדלתי בירושלים בתקופת האינתיפאדה והרגישו את השינוי ביחסים עם השכנים בשכונות הערביות. בקיץ הייתי מגיעה ללונדון והיה שם שפע של תרבות, ביטחון ורווחה. לכן העבודות שלי עוסקות בדיסוננס הזה, בתחושה של חיפוש אחר מקום שבו ארגיש רוגע ובקושי למצוא את אותו המקום".

מיום חמישי תציג יעקובסון־פריד עבודה חדשה במסגרת התערוכה “מיקום חדש: חפצים ישנים | יצירות חדשות”, שתיפתח במוזיאון לאמנות האסלאם. בתערוכה יציגו 12 יוצרים עבודות חדשות שנוצרו בהשראת חפצים שבחרו מתצוגת הקבע של המוזיאון. העבודות ממחישות מהי משמעותם של חפצים בחיינו, כיצד הם מספרים את סיפורנו ומעצבים את זהותנו. 

האמנית ויק יעקובסון־פריד צילום: אלכס קולומויסקי

מערבולת בסוכה

יעקובסון־פריד תציג מיצב וידיאו בשם “עין הסערה” שנראה מבחוץ כמו סוכה לבנה, בתוכה קירות שחורים והקרנת וידיאו שמציגה מעין מערבולת. "המבנה הוא גדול מאוד, 2 על 2 מטר", מסבירה יעקובסון־פריד. "ברגע שנכנסים אליו, באמצעות בדים אוטמי אור ואוטמי רעשים, אפשר קצת להתנתק מהתערוכה עצמה. המטרה שלי היא 'להעביר' את הצופה חוויה וגם 'להעביר' אותו למקום אחר, מקום שבו הוא יכול להיות לבד ודווקא מהבחינה החיובית של המילה. המבנה עצמו הוא, מצד אחד,

ארעי, כמו אוהל או סוכה, ומצד שני, מזכיר את הכעבה הקדושה למוסלמים שבסעודיה, רק הפוך — הכעבה לבנה מבפנים ושחורה מבחוץ".

להתבסס על הבליץ בלונדון

יעקובסון־פריד (37) גדלה בירושלים ולונדון, וכיום חיה ועובדת בחיפה. היא סיימה תארים ראשון ושני באמנות באוניברסיטת חיפה, ומאז הציגה בתערוכות שונות, בהן תערוכת יחיד בגלריה חזי כהן בתל אביב (2012), בביאנלה האחרונה לרישום בירושלים וביריד צבע טרי במסגרת חממת האמנים העצמאיים. עבודותיה בצבע טרי האחרון משכו תשומת לב רבה. "אלה עבודות קצת שונות, סדרה שמבוססת על הבליץ בלונדון, שבו נהרגה כל המשפחה של סבי. השתמשתי בהן בדימויי מלחמה כמו חיילים ושבויים, אבל הם לא מצויים במצב של מלחמה עם פיצוצים ודרמה מסביב, אלא במעין לימבו, מצב של המתנה. הם תלושים מכוח. אני אוהבת ליצור עבודות שיש בהן הנופך האישי אבל לגמרי מכילות ומשליכות על פוליטיקה מקומית. כך גם בעבודה הנוכחית במוזיאון האסלאם — היא עוסקת בעובדה שמצד אחד הדת היא סוג של עילוי, היא יכולה להיות דבר יפה, ומצד שני תוצרי הלוואי שלה הם בעייתיים — למשל, דעאש היום. כזו היא גם ירושלים — יש בה הדר, יופי ועושר, אבל בעצם היא מקום מאוד קשה".