קולנוע וטלוויזיה

העולם מפחיד אז מפחידים: סרטי האימה כובשים את המסך

סרטי אימה כמו "תברח" שעולה השבוע בישראל הם שוברי הקופה המפתיעים של השנה. הם מעזים לפרוט על הפחדים הקמאיים ביותר שלנו ומבחינות רבות משקפים את הנעשה בחברה, הרבה יותר מהסרטים עתירי התקציב של האולפנים הגדולים

אור סיגולי 08:3119.04.17

בחודשים הראשונים של 2017 שלט בקולנוע הסרט "היפה והחיה", שרווחיו העולמיים כבר חצו את רף המיליארד דולר. אבל אלו רק מספרים. עם כל הכבוד להפקות ענק או סרטי קומיקס לא־נגמרים, סיפורי ההצלחה המרשימים ביותר של השנה הגיעו מהמקומות הכי פחות צפויים: בינואר ראה אור הסרט “ספליט”, בלי כוכבים גדולים מדי או אפקטים מחרישי אוזניים, ונשאר לא פחות משלושה שבועות בראש טבלת שוברי הקופות. הסרט הופק בתקציב קטן של 9 מיליון דולר ועזב את הקולנועים עם הכנסות של מעל 250 מיליון דולר, ומאכלס כרגע את המקום השישי ברשימת הסרטים הרווחיים ביותר של השנה.

 

מתוך סרט האימה תברח מתוך סרט האימה תברח צילום: Justin Lubin

 

אין לאן לברוח

 

וזה עוד כלום לעומת מה שקרה חודש לאחר מכן: סרט לא מוכר בשם "תברח" הדיח מראש הטבלה את "לגו באטמן" והחל למלא אולמות. תקציבו של "תברח" היה כמחצית משל “ספליט” אך הוא עקף אותו במהרה, והתמקם במקום הרביעי ברשימת הסרטים המרוויחים של 2017 עד כה, מעל סרטים כמו “חמישים גוונים של אופל”. בינתיים, הטריילר לסרט "זה", המבוסס על ספרו של סטיבן קינג, כבר שבר את שיא הצפיות ביו-טיוב אף שלקולנוע יגיע רק בספטמבר. המשותף לשלושת השמות האלו הוא אחד — כולם סרטי אימה.

 

קשה לומר שהדבר אופייני רק ל־2017. גם בשנים שחלפו צצו אימתונים שהפתיעו את חזאי ההכנסות ונהפכו ללהיטים. “לזמן את הרוע” על שני חלקיו, “משהו עוקב אחרי” ו”לא לנשום” הם רק כמה דוגמאות להצלחות האימה האחרונות, שבלי שמות גדולים על הפוסטר הם ביישו הפקות ענק רבות תקציב.

 

הפופולריות גוברת

 

זה לא אומר שכל סרט שנועד להבהיל את הצופים זוכה להצלחה אוטומטית, רחוק מזה, אבל זה מעיד על כך שהפופולריות של סרטי האימה לא רק שעדיין קיימת, אלא הולכת וגוברת.

 

צופי קולנוע רבים אוהבים סרטי אימה. הסיבות ידועות: הריגוש והאדרנלין השוטפים את הגוף בעת הצפייה, בתחושת הסכנה המדומה הזאת, שמעצימה את דפיקות הלב אך לא באמת יכולה להזיק לו. אבל לסרטי אימה יש חשיבות גדולה יותר מאשר ההנאה המיידית, והיא קשורה בפסיכולוגיית המונים. מכיוון שסוג הקולנוע הזה לא פונה לקבוצה מספיק גדולה בשביל להבטיח הצלחה (הסרטים נעשים בתקציבים זהירים, ומופקים בשולי התעשייה) — הדבר מאפשר ליוצרים לא רק לקחת סיכונים גדולים יותר ולבחון את סף היכולת של הצופים, אלא גם מעצם עיסוקם במפחיד ובמאיים, מציפים אל פני השטח תחושות ששוכבות עמוק בתת־מודע הקבוצתי.

 

הדוגמאות לכך רבות. בשנות ה־50, בעיצומה של המלחמה הקרה, צצו עשרות "סרטי יצורים" על חיזרים ואמפלצות מוטנטיות בארצות הברית, כאלו שהעידו על הפחד מכל מה שלא־אמריקאי ומהשלכותיה של הפצצה האטומית. בשנות ה־70, כאשר הוליווד לא ידעה כיצד להתמודד עם מלחמת וייטנאם בקעה מהחצר האחורית תנועת אימה ששינתה את פני הז’אנר, עם סרטים כמו “הבית האחרון משמאל” ו”המנסרים מטקסס”, שהבהירו שאמריקה כבר לא מפחדת מזרים ומחייזרים אלא שהאימה האמיתית טמונה בחברה האמריקאית עצמה. בצרפת של תחילת המאה הנוכחית, עם התחזקות הימין הקיצוני ופרעות המהגרים, הופקו כמה מסרטי האימה המטרידים ביותר, כולם מתייחסים באופן עקיף לעובדה שהרחובות אינם בטוחים עוד.

 

מתוך ספליט מתוך ספליט

 

עצב חשוף

 

סרטי האימה המצליחים תמיד משקפים אם כן את רוח התקופה, תמיד נעשים מתוך מצוקה עכשווית, ותמיד פונים לרגשות הקמאיים ביותר.

 

“תברח”, שייצא לבתי הקולנוע גם בארץ בסוף השבוע, חייב את הצלחתו לא רק לאיכויותיו הקולנועיות, אלא בעיקר לכך שנגע בעצב חשוף. הסרט, שאותו כתב וביים ג’ורדן פיל האפרו־אמריקאי, הוא מעשיית אימה מקורית על מצבם של השחורים בארצות הברית, ועל הפחד מכוחה של האוכלוסייה הלבנה. כאשר ידברו על הסרטים שמשקפים באופן נאמן ביותר את רוחה של 2017, לא ידברו על "קונג: אי הגולגלות" אלא על “תברח” ודומיו.

 

כמו כל חברה שמצויה במשבר, גם בישראל אפשר להבחין במהלך דומה: בתחילת העשור ראה אור "כלבת", סרט הביכורים של אהרון קשלס ונבות פפושדו, שדחק למקומות חדשים את הזוועה בקולנוע המקומי, והציג מיקרוקוסמוס של חברה ישראלית שחיה כדי לשרוד וברגע שתידחק לפינה — היא תיתן דרור לאלימות איומה.

 

ירושלים של מטה

 

מה שנראה אז כמו סתם מבט פסימי ואפל, נהפך להיות מציאות כאשר חצי שנה לאחר יציאתו שטפו המונים את הרחובות עם מחאת האוהלים, והגיע לשיא טראגי ונורא עם הצתתו העצמית של משה סילמן.

 

מאז האלימות נגד מיעוטים ומתנגדי השלטון רק הולכת וגוברת, ויוצרי הקולנוע מגיבים בהתאם עם דוגמאות כמו “בשר תותחים” של איתן גפני ו”מסווג חריג” של בועז ארמוני המתארים את השפיות הרופפת של חיילי ישראל ו”ג’רוזלם” של דורון ויואב פז ששם השאול מצוי מתחת לעיר ירושלים. אחד הסרטים הישראלים הבולטים ביותר של הזמן האחרון היה “מי מפחד מהזאב הרע”, גם הוא של יוצרי “כלבת”, המספר על נקמתו של אב שכול ברוצח ילדתו. הסרט מתרחש ברובו בבקתה מבודדת, הנמצאת בין כפרים ערביים, אך הטירוף והסכנה לא מגיעה מהם, אלא ישר ממרתף הבית, מתוך המקומות החשוכים ביותר של הישראליות.

 

סרטי האימה מביאים אל המסך את מה שמטריד אותנו באמת, ומנגנים על החששות שלנו מחיי היומיום. כך שעם הכיוון הנוכחי אליו מתקדם העולם, נדמה שעוד נכונים לנו סרטים רבים כאלו.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x