מירי וורצל: "שנים השקפתי על החיים מהצד"
וורצל, שניצחה את הסרטן פעמיים ואיבדה את בעלה בפתאומיות, מוציאה ספר ביכורים, שבו הגיבורה היא דמות האנדרדוג: "יש בה משהו ממני. גם אני יצאתי מהכוח אל הפועל". בראיון היא מספרת על תהליך היצירה ועל החיים לצד חמותה, הסופרת אסתר שטרייט־וורצל
"אדם צריך שני דברים - שיאהבו אותו ושיאמינו בו", אומרת מירי וורצל, שספר הביכורים שלה "תאמינו או לא" רואה אור בימים אלה (בהוצאת ידיעות ספרים). המותחן הרומנטי שכתבה, בדומה לחיים שלה עצמה, הוא סיפור סינדרלה טיפוסי שבמרכזו בחורה בודדה בשם זוהר שיוצאת למסע לגילוי חייה. "זוהר היא דמות האנדרדוג, שמצליחה לפרוץ ולהתעצם בזכות הכוחות הטמונים בה, התושייה שלה", מספרת וורצל. "ברור שיש בה משהו ממני. כילדה הייתי מהלא מקובלים, ושנים השקפתי על החיים מהצד. גם אני יצאתי מהכוח אל הפועל, אמרו לי פעם שאני מופת לנחישות".
אחרי שיחה עם וורצל (62), שלא מפסיקה לחייך לרגע, ברור שאופטימיות היא המוטו שלה. מי שעברה לא מעט טלטלות בחייה - יש לה גמגום קל בשל טראומה שחוותה בגיל שנתיים, איבדה את בעלה כשמת בפתאומיות לפני שלוש שנים באמצע טיול בכרמל, נקלעה למשבר כלכלי, חלתה בשני סוגי סרטן ובדיכאון שהתפתח בעקבות אחת התרופות - הצליחה לדלג על כל המשוכות. כעת, לצד קריירה כעורכת דין בתחום הרשלנות הרפואית, היא הגשימה חלום ישן והוציאה את ספרה.
לוורצל ייחוס משפחתי מכובד. חמותה היא הסופרת הידועה אסתר שטרייט־וורצל ("אליפים", "אורי"), שנפטרה לפני כשלוש שנים, וחמיה הוא הקרדיולוג ד"ר מרדכי וורצל, שגם כתב פרשנות לספריו של עגנון. "אסתר היתה אשה נהדרת. זכיתי בחמים מדהימים, אנשי רוח ענקיים, מרתקים ומלאי סיפורים. חמי הוא מהראשונים שנתתי להם לקרוא את הספר".
"תאמינו או לא" מתרחש בסוף שנות השמונים בתל אביב, ומסופר מפיהן של שתי דמויות משני קצות הסקאלה החברתית: זוהר, עובדת צעירה זוטרה במשרד עורכי דין ותיק, בחורה בודדה, מנותקת חברתית ותרבותית, ומיקי, עורך דין עצמאי מוצלח ונאה, שעוזר לה לקום כשהיא מתמוטטת במזנון בית המשפט ומנקודה זו יוצא איתה למסע לגילוי חייה, הכולל חשיפת סודות ושקרים מהעבר.
"זה ספר עם תובנות על החיים. זה ספר טיסה נפלא עם ערך מוסף. אין בו טיפה של ציניות, הוא עושה טוב על הלב, משלב צחוק ודמע", היא מנתחת את ספרה. "כילדה הסיפור של זוהר הוא על היכולת שלה ליטול את גורלה בידיה ברגע האמת. גם לי זה קרה, ומי שעזר לי לפרוץ הוא שָלומי בעלי".
אף שבנעוריה חלמה לכתוב וליצור לקולנוע, מצאה עצמה וורצל בפקולטה למשפטים ומיד לאחר הלימודים במחלקה המשפטית של בנק. במהלך השנים גם עבדה לצדו של בעלה במשרד הפרסום שהקים, ובחלון הזמן שנפתח כשבתה הבכורה היתה בת 4 החליטה לנסות לכתוב. מלחמת שלום הגליל קטעה סופית את רצף הכתיבה, וכשעברו דירה זרקה את העותק היחיד שהיה לה לפח. "זה היה אולי רבע ספר, אבל זה היה ההעתק היחיד שלי, לא היו אז מחשבים".
"הצגתי את עצמי ככלה של"
לימים הציעה וורצל למוסף "שבעה ימים" לכתוב סדרת כתבות שכותרתה "כל מה שרצית לדעת על רשלנות רפואית", אך נענתה בשלילה. "אני הרי לא מוכרת כמו קרן פלס או שלמה ארצי, שכותבים שם, אז אמרתי לעצמי שאנסה להפוך למוּכרת ולמזוהה עם כתיבה, וסיימתי את הספר בתוך שלושה חודשים. אמנם זה לא קידם אותי ב'שבעה ימים', אבל סיימתי את המשימה והגשמתי חלום".
השם וורצל קידם אותך באיזשהו אופן?
"בתחום הספרותי לא ממש. בפעם הראשונה שהגשתי את הכתב להוצאה, הם החזירו לי אותו והבנתי שאני צריכה עריכה. אחרי שכתוב פניתי ישירות למנכ"ל, הצגתי את עצמי ככלתה של אסתר וסיפרתי על אנשים מוכרים וחשובים שנתנו חוות דעת חיובית על הספר. אבל הוא אמר שלא משנה לו מה אחרים אומרים, הוא רוצה לקרוא בעצמו".
הספר השני באופק
השלד של הספר נותר כפי שהיה לפני 30 שנה, בעותק שנגנז, אך הסיפור עצמו נכתב מחדש ונוספו לו דמויות. רוב האירועים לא נכתבו בהשראת חייה האישיים של וורצל, אך יש בו למשל סיפור על נפילה של פארק מים, שמזכיר את נפילת הלונה־גל, שהיה לקוח של משרד הפרסום שלהם והנחית עליהם מכה כספית קשה. זמן ההתרחשות דווקא נשאר בשנות השמונים, שכן כל ניסיון להעתיק את הסיפור לימינו נשמע מופרך. "מה שקרה אז לא יכול לקרות היום עם כל המהפכה התקשורתית, הסלולר והאינטרנט. גם השפה היתה אתגר, כי כל מיני מילים שמשתמשים בהן היום לא היו קיימות אז, ולהפך".
מתכננת לכתוב עוד?
"מה זאת אומרת, אני כבר באמצע הספר השני".
