הסרט "הדמעות המרות של ריינר פאסבינדר": נפלא ומרושע
בסרט חדש על הבמאי הנודע ריינר פאסבינדר, מנסה אחד מחבריו לפענח את דמותו של הילד הרע של הקולנוע. הבמאי: "לא הבנתי איך אני מסוגל לאהוב אותו"
בכל תולדות הקולנוע לא היה הספק יצירתי כמו זה של "הילד הרע של הקולנוע הגרמני", הבמאי ריינר ורנר פאסבינדר. הוא אמנם ניסה פעמיים להתקבל ללימודי קולנוע באקדמיית ברלין ונכשל, אבל את סרטו הראשון, "אהבה קרה ממוות", ביים כבר בגיל 24, ב־1969. עד מותו המקודם מדי, 13 שנים אחר כך, הוא הספיק לביים לא פחות מ־40 סרטי קולנוע, 25 מחזות ושתי סדרות טלוויזיה, רבים מהם מרתקים חובבי קולנוע גם היום.
פאסבינדר התפרסם קודם כל בזכות יצירות המופת עטורות הפרסים שביים, ובהן "פחד אוכל את הנשמה", "נישואיה של מריה בראון", "לולה" והעיבוד בן 15 השעות לספר "ברלין אלכסנדרפאלץ", שהעידו על יכולתו לשבור את כל המוסכמות אך גם ליצור סרטים שמרגשים אנשים בכל העולם. אבל הוא גם היה ידוע בזכות אורח חייו הפרוע, האלכוהול והסמים והאישיות המסוכסכת. הוא חי כהומו, אבל נשא לאשה שחקנית שביים. הוא התעלל באנשים שעבדו איתו, שניים מהם אפילו התאבדו, אבל גם שימש להם מנהיג רוחני. מותו בגיל 37, משילוב של קוקאין וכדורי שינה, היה כמו סמל לכך שאפילו גופו לא הצליח לעמוד בקצב המטורף של חייו.
חידה ואפלה
עכשיו גם הסיפור שלו נהפך לסרט. את "הדמעות המרות של ריינר פאסבינדר", שיוקרן השבוע במוזיאון תל אביב במסגרת פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות, יצר כריסטיאן בראד תומסן מקטעי פילם ששכבו אצלו במגירות, שבהם תיעד את פאסבינדר בחייו ובעבודתו. תומסן, יליד דנמרק, 1940, הוא במאי של סרטי עלילה ותעודה, סופר, מפיק ומפיץ. את לימודיו בבית הספר לקולנוע סיים בשנה שבה פאסבינדר הקרין את סרטו הראשון בברלין, שם נפגשו לראשונה והתיידדו. "מהרגע הראשון עד מותו הטרגי הבאתי מצלמה ומכשיר הקלטה כמעט לכל פגישותיי עם פאסבינדר", מספר תומסן ל"כלכליסט", "אבל בגלל ההלם ממותו פשוט לא יכולתי לעשות איתם כלום עד כה". עכשיו החומרים האלה, חלקם אישיים מאוד, חלקם מתוך המפגש שלהם שעות ספורות לפני מותו של פאסבינדר, רואים אור לראשונה.
"הדמעות המרות של ריינר פאסבינדר" נפתח בשריקות הבוז שספג הבמאי לאחר הקרנת סרטו הראשון, ומשם מנסה לפענח את האניגמה הגדולה שהיא היוצר הזה, דרך יחסיו המורכבים עם אמו, שדעתה השתבשה עליה לאחר מלחמת העולם השנייה, המאהבות והמאהבים, האובססיה לקולנוע והצורך הבלתי נשלט ליצור ללא הפסקה. יש שם שיחות עם הבמאי, תמונות ילדות שלו וראיונות עם אמו ועם השחקנים שעבדו איתו. כשנשאל אם היו חומרים שהתקשה להשיג או התנגדות של בני המשפחה, תומסן מסרב לענות "מסיבות פרטיות". מתברר שיש עדיין דברים שנותרו באפלת פאסבינדר.
סרט על מסתורי האהבה
הסיפורים על פאסבינדר עדיין מסקרנים, אם כן, גם 34 שנה אחרי סרטו האחרון, "קרל מברסט", היחיד שביים באנגלית. "אני לא לגמרי יודע מה ממשיך לרתק אחרים בפאסבינדר", אומר תומסן, "אבל בשבילי מה שהכי מעניין זה שהוא המציא שפה קולנועית מאפס. הוא התחיל כבמאי אוונגרד במינכן, בלי הרבה יחס מהקהל, אך שאיפתו היתה בכל זאת ליצור סרטים מבדרים וצבעוניים, כאלה שאינם שקריים ומזויפים כמו בהוליווד. הוא הוכיח שאפשר לשרוד עם עקרונות ויושרה אמנותית בתעשייה כזאת. כשהוא קיבל הצעות מהוליווד, הוא סירב. הוא לא רצה להשתקע שם ותמיד אמר: 'הוליווד היא איפה שאני נמצא'".
הסרט של תומסן לא פותר את כל החידות הקשורות באיש, אבל מבחינתו הוא קודם כל היה מסע אישי. "רציתי לעשות סרט על אהבה, כיוון שלא לגמרי הבנתי איך אני מסוגל לאהוב דווקא אותו יותר מאת רוב האנשים בעולם", הוא אומר. "פאסבינדר היה הכל. הוא האדם העדין ביותר שפגשתי מימיי, אבל גם האכזר שבהם. הוא היה חברותי ונורא, טיפש ואינטליגנט. אי אפשר לתאר אותו בלי לצלול לתוך הניגודים האלה. לכולנו יש סתירות באישיותנו אבל אנחנו פועלים כדי להחביא אותן, הוא מעולם לא עשה זאת. אהבה פירושה לקבל אדם על כל הניגודים שבו, אבל האמת היא שאני עדיין לא לגמרי יודע איך עושים זאת. לכן אהבה היא מסתורין גדול, ואפילו היום קשה לתארה במילים".
