כל החיים במה: הבמאי אילן אלדד לא מתעייף לרגע

"אם הייתי צריך לקחת איתי שני כותבים לאי בודד, אלה היו חנוך לוין ווודי אלן", אומר הבמאי אילן אלדד (87). "אלה שני היוצרים שאני הכי מחובר אליהם רגשית".

את אהבתו של אלדד ללוין אפשר יהיה לראות בהצגה "מלאכת החיים", שביים עבור תיאטרון הוויגסינהאז (Vigszinhaz) בבודפשט ותתארח בתיאטרון הקאמרי ב־16–17 בדצמבר במסגרת פסטיבל התיאטרון הבינלאומי. את יונה פופוך מגלם השחקן היהודי־הונגרי הנודע אנדראש קרן. "מזמן לא ראיתי את אנדראש קרן בהופעה כל כך טובה. מחיאות הכפיים הממושכות הפכו את ההצגה לחגיגה של הצלחה", נכתב על ההצגה ב"טיים אאוט בודפשט"; "הצגה מכאיבה עם הומור והרבה רגעים מרגשים" קבע העיתון "וושרנאפי הירק".

בגיל שבו רבים מתקשים לנהל שיחה אלדד מצליח לשמור על רלבנטיות וחיות. כבר עשור הוא מחלק את זמנו ועבודתו בין ישראל להונגריה. כאן ביים בין השאר את "מועדון האלמנות העליזות" בהבימה ו"שחק אותה סם" בבאר שבע; ובבודפשט את "ריקוד בשישה שיעורים", "עולמה של איימי" וכאמור "מלאכת החיים". הגיל, לדבריו, אינו משחק תפקיד ויש הרבה תוכניות שהוא מקווה לממש. "שמחת העשייה היא סוד החיים. אני לרגע לא חש עייפות, ולא יודע מתי תקפוץ עליי הזקנה. אני חושב שלא מרגישים בהצגות שלי שביים אותן במאי קשיש, זו לפחות תגובת הקהל. אני כל הזמן מרגיש איזשהו כוח יצירתי ורוצה לנצל אותו. לי עצמי אין בעיה להתגבר על המספר 87, אלא שהמוסדות שאני תלוי בהם לא בהכרח חושבים עליי, אז אני יוזם ולפעמים משכנע".  

אילן אלדד. "לרגע לא חש עייפות. שמחת העשייה היא סוד החיים" צילום: אוראל כהן

אלדד נולד בעיר סובוטיצה שביוגוסלביה על גבול הונגריה לפני 87 שנה וחווה ילדות בורגנית מאושרת. בשנת 1944 נלקח אביו למחנה בצבא ההונגרי ולא שב. באותה השנה, כשהיה בן 15, הועלה עם אמו וסבתו על הרכבת לאושוויץ. בדרכם למחנה ההשמדה נערכה תקיפה אווירית על תחנת הרכבת, שלושה קרונות נותרו מאחור ויושביהם הועברו למחנה זמני ליד וינה; אלדד ומשפחתו היו על אחד מהם וכך ניצלו. שש שנים לאחר מכן עלה ארצה.

"לו אמי היתה יודעת בחייה שאני אביים בתיאטרון הוויקסינהאז (vigszinhaz), זה היה מסב לה אושר וגאווה", הוא אומר. "זה תיאטרון נפלא, ועוד בילדותי הוא נחשב למֶכָּה של התיאטרון. שם ראיתי עם הוריי הצגות כשהייתי ילד, ומבחינתי זו סגירת מעגל".

חגיגות במחנה עבודה

את דרכו החל בקולנוע ובטלוויזיה, יצר וערך סרטים באולפני הרצליה. שם התחיל שיתוף הפעולה שלו עם מרגוט קלאוזנר, שדרכה גם הכיר את רעייתו השחקנית דינה דורון. בקולנוע שימש כעוזר במאי של תורולד דיקנסון, אוטו פרמינגר ועוד. "למדתי קולנוע, אך האהבה לתיאטרון תמיד היתה, והגיעה משני ערוצים: האחד הוא שכילד הוריי נסעו פעם בשנה לבודפשט 'לנשום תרבות' ולקחו אותי לתיאטרון שם, עד היום אני זוכר את ההצגות והתלבושות. הערוץ השני הוא אשתי דינה, שלמדה תיאטרון בארצות הברית והופיעה בברודווי (כאנה פרנק). 

מתוך ההצגה "מלאכת החיים" מאת חנוך לוין פנאי צילום: נאיוון בנדה

"החיידק נמצא בתוכי מאז שאני זוכר את עצמי, עוד כילד הייתי מביים את החגיגות במחנה העבודה. דוד שלי היה אמריק פרסבורגר, ששרד בעצמו את השואה והפך לבמאי מפורסם באנגליה. הוא ביים את 'נעליים אדומות' ו'סיפורי הופמן', וחלק מהלימודים שלי עשיתי באנגליה".

השואה נוכחת בעבודותיך?

"יש בעבודותיי ביטויים לכל חוויות השואה שעברתי. אמנם 'מלאכת החיים' הוא לא מחזה שואה, אבל העומקים שחנוך לוין מגיע אליהם מדברים אליי מאוד".

הוא לא הכיר את לוין באופן אישי, אבל פגש אותו בפרמיירה של המחזה האחרון שביים, "אשכבה". "אני זוכר שתפסתי אותו ברחוב פרישמן ואמרתי לו שאני אעשה הכל כדי שהיצירה שלו תגיע לעולם, אף שלו זה לא היה חשוב כל כך".

לצחוק על המוות

"חנוך נוגע בצורה מיוחדת באנשים הקטנים, האפורים, המסכנים, שבקושי מתמודדים עם החיים או עם המוות. קולגות בהונגריה אמרו לי שהם לא מכירים מחזאי שמסוגל להתמודד עם המוות בכל כך הרבה הומור. לתרגם את לוין ולשמור על כוחו האמיתי זו משימה גורלית, ולמזלי משורר הונגרי נפלא בשם ליוש פארטי נאגי יצר תרגום טוטאלי ותפס את חנוך בצורה פנטסטית".

מרגישים את האנטישמיות בהונגריה?

"מבחינה היסטורית הונגריה היא ערש האנטישמיות האירופית, ובהחלט יש שם אנטישמיות גם היום, אבל בתחום התיאטרון ועם האנשים שאני עובד איתם לא מרגישים את זה. בתחומי האמנות תמיד פוגשים את היוצרים בעלי השמות ההונגריים הקלאסיים, ובסוף הם מברכים אותך ב'שבת שלום' ומתברר שרובם יהודים".