הסרט "מנצ'סטר ליד הים": בלי נבלים וגיבורים
ב"מנצ'סטר ליד הים" אין תעלולי מצלמה או מוזיקת רקע מחרישת אוזניים, וזה בדיוק חוזקו כסרט רגיש ואינטליגנטי
עונת האוסקר הגיעה אלינו רשמית היום, עם יציאתו של הסרט "מנצ'סטר ליד הים" מאת קנת' לונרגן. מהרגע שנחשף בפסטיבל סאנדנס, סומן כמתמודד מוביל לפרס הסרט הטוב ביותר וכאחת הדרמות האמריקאיות הבולטות ביותר של השנה. עכשיו כבר אפשר לספר שההייפ לא אכזב, ואף על פי שהוא מצריך סבלנות מצד הצופים, זו ללא ספק דרמה עוצמתית ועשויה היטב שמעניקה חוויה רגשית מטלטלת.
לי צ'נדלר (בגילומו של קייסי אפלק, אחיו הצעיר של בן, ואחד השחקנים הטובים ביותר שפועלים כיום) חוזר לעיירת הולדתו לאחר מותו בטרם עת של אחיו הגדול, שם הוא נאלץ לא רק להיות אפוטרופוס של אחיינו המתבגר, אלא גם להתמודד עם טרגדיה איומה מעברו, שממנה מעולם לא השתקם. העלילה הזו היתה יכולה להיות עוד מלודרמה סוחטת דמעות, אבל תחת ידו של לונרגן ("מישהו לסמוך עליו"), כבמאי וכתסריטאי, נמנע הסרט מליפול אל תוך קלישאות מייבבות ועובר במיומנות בין כאב עצום לרגעים של אופטימיות ואהבה.
הדיאלוגים שכתב לונרגן הם טבעיים אך גם שנונים ומלאי סאבטקסט. סגנון הבימוי הישיר והלא מתייפייף שלו מחזק את תחושת המציאות של הסרט, ומאפשר להתרכז בתהליך שעוברות הדמויות. במיוחד משמח לראות את אפלק מקבל תפקיד ראשי מורכב הראוי למידותיו, והזדמנות לסחוב סרט שלם על כתפיו. את אפלק מגבים מישל וויליאמס, קייל צ'נדלר והשחקן הצעיר לוקאס הדג'ס שמצליח לגנוב את ההצגה אפילו מאפלק.
"מנצ'סטר ליד הים" הוא סרט ארוך למדי, אך אורכו כמעט ולא מורגש. אמנם לונרגן מסרב לספק לנו את האלמנטים שאנו רגילים לקבל מסרטים מסוג זה, כמו התפרצויות רגש גדולות או מונולוגים ארוכים שאחר כך ישמשו שחקנים צעירים באודישנים, אך בכל זאת מטעין את סרטו ברגישות רבה ואינטליגנציה שנדירה בנוף הקולנוע האמריקאי. זהו סרט שפוצע את הלב אבל גם גורם לפרצי צחוק מפתיעים, והוא נטול תעלולי מצלמה או מוזיקת רקע מחרישת אוזניים שתגיד לנו איך ומה לחשוב. בלי נבלים וגיבורים, רק אנשים רגילים שעומדים מול משברים כואבים, ומנסים להתמודד איתם כל אחד בדרכו, בני אדם פגומים שרוצים לעשות את הטוב ביותר ולא תמיד יודעים איך. על פניו זה אולי לא נשמע כמו החוויה הכי מפתה לערב בקולנוע, אבל מעטים הסרטים להם יש עוצמה גדולה כמו לזה.