קווים לדמותנו: איורי הילדות ששינו את חיינו

כשאנחנו מבקשים להיזכר בספרים שאהבנו כילדים קטנים, רוב הסיכויים שהדבר הראשון שיעלה בזכרוננו הם האיורים. “איורים בספרי ילדים הם בעצם יצירות האמנות הראשונות שאנחנו נחשפים אליהם”, אומרת אורנה גרנות, אוצרת ומנהלת ספריית אגף הנוער במוזיאון  ישראל בירושלים. לא פלא אם כך, שהאיורים האלה וההיזכרות בהם מעוררים בנו רגשות עזים.

“לא פעם מגיעים אלינו לספריה אנשים שמחפשים את הספרים הזכורים להם מהילדות, והעיסוק בהם מלווה אצל כולם בהתרגשות עצומה. האיורים, כמו גם חפצי ילדות אחרים, מעוררים בנו כל מיני רגשות סובייקטיביים. יש חפצים, למשל, שמעוררים פחד גדול. לי כילדה היו ספרים או תקליטים שפחדתי מהם ולכל אחד מאיתנו היו כאלה, אבל מה מעורר בנו פחד? זה משתנה מאדם לאדם. זו תובנה חשובה מאוד, כי זה אומר שהחפץ הוא בבואה לרגשות של מישהו שהיית כילד“.

הדפדוף בספר הוא מזכרת

גרנות מציינת כדוגמא לספר שלאיוריו נקשרו אנשים את “אלה קארי הילדה מלפלנד”, שיצא אחרי כמה עשרות שנים במהדורה חדשה עם כריכה שונה. “אנשים היו נכנסים לספריה ומבקשים את הספר, וכשקיבלו אותו בכריכה החדשה היו מנענעים בראש ואומרים ‘זה לא זה, לי היה את האמיתי’. הספר במקרה הזה הופך לחפץ ילדות, והדפדוף בו היא מזכרת. לאחרונה הדפיסו שוב את הספר בכריכה המקורית שלו, כנראה כי הבינו שזה מה שאנשים רוצים”.

פריטים המוצגים בכנס האספנות ומוצא היצירות, הנערך במוזיאון ישראל צילום: בני מאור

הסובייקטיביות בה אנחנו זוכרים את האיורים האלה, בדומה לצורה בה אנחנו זוכרים חפצי ילדות אחרים היא משהו שיש לקחת בחשבון כשמציגים את החפץ. זוהי הנחת היסוד שעומדת מאחורי סדנא שתעביר גרנות ביום שני הקרוב, כחלק מכנס האספנות ומוצא היצירות שייפתח היום במוזיאון ישראל בירושלים (פתוח לקהל הרחב עד ה-16 לחודש, 135 שקל ליום. הרשמה באתר המוזיאון. הסדנאות באנגלית בלבד).

כמקרה מבחן יוצגו בובות נדירות שיצרו אדית סמואל ורות צרפתי וכן ספרים מאוירים קלאסיים כגון “יהושע הפרוע” ו”ג’ורג’ הסקרן”. גרנות תדבר על הדרך בה נעשה שימוש בחפצים אלה בתערוכות במוזיאון ובתהליכי האוצרות של התערוכות בספריית האיור שבאגף הנוער..

מה אפשר למצוא בספריית האיור?

“זוהי ספרייה ייחודית שמכילה אוסף של כ־15 אלף ספרים מכל העולם, המקוטלגים על פי שם המאייר. באגף הנוער יש לנו אוסף של חפצי ילדות שאנחנו אוספים: צעצועים, בובות, משחקים ולפעמים אפילו ציורים שמציירים ילדים שמגיעים אלינו לחוגים. בספרייה תמיד מוצגת תערוכה כלשהי, ואותם חפצי ילדות יכולים להיות חלק מתערוכה או להשתתף בתערוכות אחרות במוזיאון”.

ילד משאיר חותם בחפץ

הרגש, כפי שמסבירה גרנות, הוא גורם משמעותי שהיא מביאה בחשבון גם כשהיא אוצרת תערוכות. “התחלתי להבין שמדובר בעולם ומלואו. אם אני רואה חפץ ילדות כלשהו, אני צריכה לקחת בחשבון את הילדים שהשתמשו בו ולהביא את המידע הזה אל תוך המחקר המוזיאלי ולתערוכה”.

כמו למשל?

“אם למשל על דף של אחד הספרים צויירו קשקושים אגרסיביים, אני תמיד צריכה לשאול למה דווקא בספר הזה ולמה דווקא בדף הזה. התשובה יכולה להיות מאוד מעניינת. יכול להיות כמובן שזה ונדליזם רנדמלי, אבל בגלל שבספרייה של המוזיאון אני יודעת תמיד מאיפה הספר מגיע, אני יכולה לנסות לבדוק מדוע הקשקוש הוא דווקא במקום בו הוא נמצא. אחת התערוכות שאצרתי בספרייה עסקה בספר ‘יהושע הפרוע’, העוסק בסוגיה של גבולות — ילד שלא מוכן לקבל על עצמו את תכתיבי החברה. התחושות של הילדים כאשר הם קוראים את הסיפור הזה כלפי הסוגיה עצמה באה לידי ביטוי בקשקוש, שהוא בעצמו הפרה של ההנחייה. זו חתירה תחת ההוראה. החפץ משאיר את אותות המשתמש בו, בעיקר אם יש לך בעלים מעניינים כמו ילדים”.