אמנות ללא מחיר
לתמרה ריקמן לא אכפת שהאמנות שלה לא נמכרת, ואפילו על איוריה הקאנוניים לספר "מיץ פטל" היא לא קיבלה תשלום. בריאיון היא מספרת על תערוכתה החדשה ומסבירה: "אמנות זה צורך, לא מקצוע"
"זה די אירוני שאני מרואיינת ל'כלכליסט'", פותחת תמרה ריקמן את הראיון. "אני עובדת ללא שום כיוון כלכלי, רק עבור האמנות עצמה, זה מסב לי אושר", היא מצהירה.
ריקמן היא ציירת ופסלת ילידת שנות ה־30, בת דורם של משה גרשוני ומנשה קדישמן. כבר עשרות שנים היא יוצרת באינטנסיביות בסטודיו בביתה בלב תל אביב, אך היא עצמה לא בלב המיינסטרים. היא גם מי שאיירה את אחד מספרי הילדים המוכרים ביותר בכל הזמנים "מיץ פטל", שכתבה חיה שנהב — עובדה שמעט מאוד אנשים יודעים.
"את 'מיץ פטל' עשיתי מאהבה", היא מספרת. "חיה ואני היינו חברות טובות, היא נתנה לי לקרוא את הסיפור באחד הביקורים שלי בביתה ב־1970, ואני הבאתי אותו לכרמי, בעלי המנוח (המשורר ט' כרמי — ע"ב). הוא היה העורך של הוצאת 'שפן הסופר', שאהב את הסיפור ושאל אותי אם אני רוצה לאייר אותו. הספר אפילו לא נמצא ברזומה שלי, ועשיתי אותו בחינם. מאז יצא לאור היו לו 78 מהדורות ואני לא מקבלת עליו כסף. זה הגורל שלי כנראה, לא לקבל כסף מאמנות, רק סיפוק. אני גם כישלון מוחלט במכירות".
בחודש שעבר הוצגה בגלריה ברבור הירושלמית תערוכה משותפת לריקמן ולאמן שרון קרן בשם "אובייקטים נכחדים ודגל". בתערוכה אובייקטים מופשטים ועדינים ניצבים על פדסטלים מאולתרים עשויים קופסאות קרטון. אף שברור שהם עשויים מחומר פשוט, הם נראים אלגנטיים ומלאי חן עד שכמעט מצליחים להסתיר את העובדה הזאת. "מעניין אותי איך דברים פשוטים הופכים לאמנות. אני רוצה שמה שאני עושה לא ייראה כמו שום דבר אחר. אם אנשים רוצים להשוות את האובייקטים למשהו שהם מכירים אז אין לי מה לעשות נגד זה, אבל אני עובדת בלי מטאפורה. ההצדקה של העבודה היא אמנותית ולא סיפורית או פילוסופית".
ובכל זאת, מה לגבי שם התערוכה "אובייקטים נכחדים". זו לא מטאפורה שקשורה לזמן או לגיל?
"אין בזה משהו דרמטי. הפירוש שלך אולי מתבקש אבל הוא לא נכון. כשאני עובדת לא אכפת לי מכלום ואני לא חושבת על גיל. האובייקטים האלה נכחדים, הם עשויים מקרטון ביצוע והם לא יחזיקו מעמד. עשיתי את התערוכה כדי שלא אצטרך למצוא להם מחסן או בעלים".
תערוכה מאולתרת
מול האובייקטים הנכחדים של ריקמן מונף דגל שקוף ששני מאווררים תעשייתיים מפיחים בו רוח. זו יצירה של שרון קרן (66), שהחודש מסיים את הקדנציה שלו כראש מחלקת צורפות בשנקר. "לדגל בתערוכה אין שום משמעות", מסביר קרן, "הוא הפשטה של הכל".
על העבודה שלהם יחד הוא מספר: "אני חושב שאמנות היא דבר חברתי. הבסיס לעבודה המשותפת שלי ושל תמרה היא חברות של 40 שנה שבמהלכן אנחנו דנים באמנות ועושים ניסיונות. כל אחד מאיתנו עובד באופן עצמאי, והתהליך מסתיים בתערוכה משותפת. ברור לי שמה שאני עושה נהיה עשיר יותר בעבודה עם תמרה".
"שרון ואני עשינו שש תערוכות יחד, ותמיד בצורה מאולתרת", אומרת ריקמן. "הקסם של הדגל השקוף הוא שהוא לא מייצג שום דבר, כמו שלי אין מטאפורה, גם לו אין מטאפורה. אפשר להדביק לו, אבל אין לו".
את אמרת שאת כישלון במכירות, אבל נראה שאת לא רוצה למכור את האמנות שלך.
"לא אכפת לי שאם יאהבו משהו, יקנו אותו, אבל אני לא אעשה משהו בשביל למכור. מעניין אותי איך אובייקט עומד לצד אובייקט אחר, מה קורה כשמשהו זז, המתח שנוצר בין הגופים. אני עושה דברים לשם האמנות".
נקייה מאינטרסים
ריקמן היא אשת חינוך במקצועה. "הייתי מורה לאמנות ותולדות האמנות כמעט בכל בתי הספר לאמנות בארץ: בצלאל, קלישר, שנקר, תל חי ומוזיאון ישראל", היא מספרת, "במהלך שירותי הצבאי נפצעתי, אז יש לי נכות גבוהה ולכן אני מקבלת קצבה ממשרד הביטחון ותגמולים גבוהים שמאפשרים לי לעבוד כמו שאני אוהבת. למרבה הפלא זה מה שנותן לי חופש. אני עושה מה שאני רוצה, לא לפי התכתובת של השוק, ושומרת על העבודה שלי נקייה".
ואיך ההרגשה?
"נהדרת. זה מה שאני רוצה לעשות, ואם יגידו לי 'את בחיים לא תמכרי', אני אגיד: 'נכון'. אנשים שתלויים ברווחים מהאמנות שלהם הם לא נקיים, כיוון שיש השוק, האוצרים ובעלי הגלריות מכתיבים את האמנות. כך היא מאבדת מהקסם ואני לא מוכנה לאבד אותו. הוא חשוב לי יותר מכל".
אבל האמנים שפועלים לפי תכתיבי השוק עובדים במקצוע שנקרא אמנות, לא?
"אמנות היא לא מקצוע, היא צורך. אנשים הופכים אותה למקצוע, אבל זה עניין של בחירה".
אז מה התכל'ס?
"אין תכל'ס. אין פואנטה ואולי זו הפואנטה. יש כאן משהו בניגוד למחשבה הכלכלית. אני עושה דברים שאין בהם שום אחיזה בכלכלת האמנות וזה מה שנותן לי חופש".
