"המקום הכי טוב בעולם": מוכוון מטרה אבל מפספס

"אז בוא רגע נחזור על החומר", אומרת ג'וזי בנימה משועשעת לדיוויד, בן זוגה, לקראת המפגש הראשון שלה עם אביו, המתגורר בבקעת הירדן. "אסור לדבר על פלסטין, על מלחמות, טרור או חרדים. שכחתי משהו?" דיוויד, המתגורר מגיל 18 בקנדה, שבה החליף את שמו הישראלי והכיר את ג'וזי הלא־יהודייה, כה חרד מהמפגש עם אביו עד שאינו יכול להכיל את קלילותה של חברתו. "אסור לדבר על זה שלא הלכתי לצבא", הוא ספק־מזהיר אותה ספק־מתחנן בפניה, "בכלל".

בסיטואציה הטעונה הזאת, המופיעה ב"מתחת לפני הים", הסיפור השביעי בקובץ סיפוריה של איילת צברי "המקום הכי טוב בעולם", עושה דיוויד (לשעבר דודו) שרעבי מאמץ כביר להימנע מלדרוך על המוקשים שהישראליוּת ואביו מציבים בפניו.

צברי, לעומתו, עושה כל שביכולתה כדי להיכנס לשדה המוקשים הזה. לא רק פלסטין, מלחמות, טרור או חרדים מעסיקים אותה בספר ביכוריה, אלא, ובעיקר, הזהות הישראלית המזרחית בדגש על זו התימנית, הקרע בין מזרחים לאשכנזים ובין חילונים לדתיים, חזרה בתשובה, ההגירה מישראל, מצוקת העולים לארץ, פטריוטיזם לעומת השתמטות משירות צבאי, שכול, מרכז ופריפריה.

את כל הנושאים הללו, כמו אבן שזורקים לאגם, היא מטילה לתוך 11 סיפוריה, ומתבוננת מרחוק בהיווצרותן של אדוות.

הספר "המקום הכי טוב בעולם"

20 שנה בקנדה

ולמרחק יש חשיבות רבה בהקשר של צברי, שכן היא מתגוררת כ־20 שנים בקנדה, ואף כותבת את יצירותיה באנגלית.

אם נוסיף לכך את מוצאה התימני, ילדותה בשכונת מחנה יהודה בפתח תקווה, נדודיה בעולם, בן זוגה הקנדי וחיי המשפחה שלה המתנהלים בתרבות השונה לגמרי מזו הישראלית — נקבל דמות שיכולה להשתלב בספרה, לצד הגיבורים האחרים, ובהם למשל נערה יתומה שעלתה לארץ מקנדה ומתגוררת עם דודתה בשכונת שערייה, אלמנה תימנייה שנוסעת לבקר את בתה בקנדה ומגלה למורת רוחה כי היא התנערה משורשיה התימניים, חיילת מרוקאית מדרום הארץ שחברה חייל אשכנזי, שתי אחיות ממוצא תוניסאי שאחת הרחיקה לקנדה והאחרת נטועה בירושלים, נערה החווה משבר אמון, מטפלת פיליפינית שיוצרת קשר עם חייל הלום קרב, נער מזרחי שכותב שירים. את כולם מתארת צברי בנקודות מפנה בחייהם: כשהם מתחפרים בזהותם ומוצאם או משילים אותם מעליהם או מאמצים לעצמם זהות חדשה.

הקפדה כפייתית

"המקום הכי טוב בעולם" מגיע אלינו אחרי שזכה בפרס סמי רוהר לספרות יהודית, תורגם לכמה שפות והעניק לצברי חוזה בהוצאת הספרים רנדום האוס לכתיבת ספריה הבאים.

הסיפורים שבו מעוררי מחשבה — מהו המקום הכי טוב בעולם? מה יעלה בגורלה של ישראל השסועה? — ורוב דמויותיו מעוררות אמפתיה.

עם זאת, ההקפדה הכפייתית של צברי על תבנית של ניגודים (בין הדמויות, בין המקומות) והצגתם מכל זווית אפשרית גורמות לעלילות להיות צפויות מראש, עד שהקורא אפילו יכול לנחש היכן יופיעו בהן המילים "אשכנזי", "יהודי" ו"מזרחי", מה יאמרו הגיבורים שלהן, באילו מחוות הם ינקטו וכיצד הן יסתיימו.

צברי ללא ספק מוכוונת מטרה, והמטרה שלה נעלה, אבל בספר זה היא לעתים מפספסת אותה.