• תפריט
מוסף באזז יוני 2016

צלילים של חימר

לקראת הביאנלה השמיני לקרמיקה, שייפתח באוגוסט, עובדים הזוג רועי יהלומי וטל הדר, הוא מעצב והיא אנימטורית, על מיצג של פעמוני קרמיקת בזלת שבוחנים תכונה מפתיעה של החומר: מוזיקליות. באזז שמע מהם על החיפוש אחרי גבולות החימר ועל מערכת היחסים שלו עם הצופים

יונת נחמני 08:3608.06.16

קרמיקה, מקרוב

 

במסגרת הפופולריות הגואה של הקראפט בשנים האחרונות זוכה גם העשייה הקרמית לעדנה, שמשלבת מסורת עתיקה ואופני יצירה חדשניים. התחייה הזאת תעמוד במרכזו של הביאנלה השמיני לקרמיקה ישראלית (מוזיאון ארץ ישראל, מ־2 באוגוסט), שתחת הכותרת "רטוב־שרוף" תתבונן במחזור החיים של החומר, מחימר לח עד כלים מוגמרים, באמצעות עבודותיהם של 78 יוצרים מקומיים. "האתגר שהצגנו לאמנים היה להבין את הייחוד של החומר הקרמי ומה הוא מאפשר לעומת מדיות אחרות", מסביר אוצר התערוכה ד"ר ערן ארליך, ראש המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל.

 

לעומת שנים עברו, הביאנלה הנוכחי מתמקד בקרמיקה בשדה האמנות ופחות בביטוייה בעולם העיצוב. "חלק מהאג'נדה היתה להראות שלמרחב הקרמי יש תוקף אמנותי לא פחות ממדיות אחרות שמעוגנות בלב הפיין ארט", מבהיר ארליך. "לכן לא הלכנו למקומות של פתרונות פונקציונליים, ואין עיצוב פרופר בתוך התערוכה".

 

באזז ליווה את תהליך העבודה על שניים מהפרויקטים שיוצגו בביאנלה: רונית ברנגה מפסלת פרשנות עכשווית לדמותה של האלה ארטמיס, ורועי יהלומי וטל הדר מציגים יצירה אינטראקטיבית שבמרכזה פעמוני קרמיקה.

 

העניין בבזלת ובתכונותיה החל אצל רועי יהלומי עוד כשלמד עיצוב תעשייתי, בעקבות צפייה בסרט על הרי געש: יהלומי הסתקרן לגלות מה יקרה ללבה שהתקררה ונהפכה לאבן במפגש עם תנור שריפה, ועם חבר ללימודים החל במחקר שהוליד את פרויקט הגמר המצטיין "Form Follows Sound", שבמסגרתו יצר כלי הקשה חדש עשוי פעמוני בזלת על מעמד עץ.

 

"כשחקרתי את הבזלת, התברר שיש לה צליל מיוחד, תוצר של הזכוכית והמתכות שיש בה", מסביר יהלומי (31). "גיליתי שגובה הצליל מושפע משלושה פרמטרים: הגודל, הצורה ועובי הדופן, שנגזר מזמן שהיית החומר בתבנית. אז התחלתי לשחק איתם ביצירת פעמונים שונים".

 

 

בפרויקט הנוכחי יהלומי וטל הדר, בת זוגו ושותפתו לסטודיו Yahalomis, העמיקו את המחקר הזה. "רצינו פעמונים דומים בגודל ובצורה ושונים רק בעובי הדופן", אומרת הדר (30), בוגרת לימודי אנימציה בבצלאל. "יצרנו סדרה של 39 פעמונים, אחידים רק למראית עין, שכל אחד מהם מייצר צליל שונה". במהלך חצי שנה הם יצרו שתי תבניות בכל שבוע, עד שהגיעו לצורה המבוקשת. 

מחברת סקיצות של רועי יהלומי מחברת סקיצות של רועי יהלומי צילום: תומי הרפז
 צילום: תומי הרפז

 

רועי יהלומי בעבודה רועי יהלומי בעבודה צילום: תומי הרפז
כדי ליצור את מראית העין של האחדות השניים משתמשים בתבנית גבס אחת עבור כל הפעמונים, ואליה הם יוצקים תרכובת קרמית ייחודית שמורכבת ברובה מסלע בזלת טחון ומים. לאחר המתנה שנמשכת בין כמה דקות לשעה (תלוי בצליל המבוקש) התבנית מרוקנת מהנוזל הקרמי העודף, וכעבור שעה נוספת ניתן לחלץ את היציקה. השלב הבא כולל טיפול באמצעות אזמל, כלי שיוף וספוג רטוב, שמקנים ליציקה גימור אחיד וחלק. אחר כך מייבשים ושורפים את היציקה. האלסטיות, זמני הייבוש וטמפרטורת השריפה של הבזלת הקרמית שונים מעט מאלה של חומר קרמי רגיל, והיא גם מעט חזקה ממנו, אך עדיין יש תחושה של חומר קרמי לכל דבר.

 

 

בתחילה, הם מספרים, חשבו לייצר שדה של פעמונים שהמבקרים יוכלו להסתובב בו ולנגן במקביל. בהמשך החליטו להתייחס אל כל מבקר כאינדיבידואל שיכול לבטא את עצמו באופן ייחודי בעזרת מבנה פעמוני הבזלת. אחרי שמילאו מחברות בסקיצות של קומפוזיציות שונות לתליית הפעמונים, נבחר מבנה של מעין מניפה בגודל 3.6 מטרים, שיתפרס על אחד מקירות חלל התצוגה.

 

הפעמונים שנערמים כעת בסטודיו היפואי ייתלו על קיר המוזיאון באמצעות צירי פליז מבודדים לשמירה על חדות הצליל. המבקרים יוכלו לגעת בהם, לשנות את כיוונם, לנגן בהם באמצעות מקלות הקשה ולהיהפך לחלק מהפרויקט. בכך טמון הקסם שהעבודה מייצרת: אין לדעת מה יתפתח ואילו צלילים יעלו מהמפגש של המבקרים עם קיר הפעמונים. "ממה שראינו, כשאנשים מגיעים למיצג כזה ומקבלים לידיהם מקלות, יש בהם יראת כבוד", אומר רועי. "הם לא רגילים לנגן במרחב של תערוכה במוזיאון, ופתאום יש אפשרות כזו: לגעת, להזיז, להרעיש, אולי אפילו לשבור בטעות. זה מפתיע אותם, ופוגש אותם במקום של נאיביות וילדותיות". השניים אף הכינו מבעוד מועד יציקות נוספות למקרה שיישבר אחד הפעמונים.

 

 

  צילום: תומי הרפז

 

 

"העבודה שלנו לא תיגמר ברגע ההצבה, להפך, דווקא אז היא תתחיל לקבל את האופי שלה", מוסיפה טל. "נתעד את המפגש של המבקרים עם המיצג, את מערכת היחסים שלהם איתו ועם המרחב שהוא מייצר. השלב הבא יהיה סרטון וידיאו משולב אנימציה, שיעזור לנו להעביר את הרעיון שבעזרת החומר והטכניקה שהשתמשנו בהם אפשר להביע דברים שחומרים אחרים אינם מאפשרים".

 

האלה שחושלה באש

אחרי שפרצה לעולם האמנות הבינלאומי בתערוכה של בנקסי, רונית ברנגה ממשיכה לחקור את מחזור החיים של הקרמיקה, מבוץ רך לחומר גבישי, ולהרכיב מחדש מודלים של נשיות אמהית וטורפת

 

"ארטמיס שלי", דמות אשה בגודל טבעי הניצבת על פודיום, מקבלת את פני המבקרים בכניסה לסטודיו הביתי הצנוע של רונית ברנגה בזכרון יעקב. אלת הציד היוונית לבושה חצאית ארוכה, ומזמינה מגע כאילו החימר שממנו נוצקה עדיין טרי ורך ועוד ניתן להטביע בו צורות: ראשה נטוי מעט אחורה והצדה, פיה פתוח בחיוך חושף שיניים, לראשה כתר ועל פניה ארשת מאושרת. את חזָה מעטרים אובייקטים מעוגלים, ספק שדיים, שבמרכזם פעורים פיות רעבים. ידיה הקפוצות אוחזות חוטים שקופים שבשלב הסופי ייקשרו אליהם עוד עשרות אובייקטים קרמיים שרופים ומזוגגים, ספק כדים קטנים, ספק ספלים, ובהם פעורים פיות נשואים מעלה - מוטיב חוזר בעולמה היצירתי עוכר השלווה של ברנגה.

רוני ברנגה עובדת על "ארטמיס שלי" רוני ברנגה עובדת על "ארטמיס שלי" צילום: תומי הרפז

 

קשה להישאר אדישים לעולם הזה, שבו כלי קרמיקה מגדלים איברים אנושיים, וברנגה מודה שהתגובות לעבודותיה נעות בין משיכה לרתיעה. בקרב הנמשכים נמצא אמן הרחוב הנודע בנקסי, שנחשף לעבודותיה ברשת והזמין אותה (ועוד שני יוצרים ישראלים, הציירת נטע הררי־נבון ויוצר הרשת עמיר שיבי) להציג בפרויקט שלו "דיסמלנד", פארק שעשועים מסויט שהוקם בשטחו של לונה פארק נטוש סמוך לבריסטול. ברנגה הציגה שם עבודה חדשה, "משתה ללא שם", שכללה סרוויס של כלי קרמיקה עם פיות רעבים ואצבעות, שקיימו ביניהם אינטראקציה. 

  צילום: תומי הרפז

 

במקביל ליצירת "משתה ללא שם" היא החלה בעבודה על "ארטמיס שלי", שנמשכה שנה וחצי. "כשקיבלתי את הנושא של הביאנלה, 'רטוב־שרוף', הכל התחבר", היא מספרת. "כבר עשיתי עבודות שצבועות כמו חימר רטוב - כאלה שנדמה שאפשר להשאיר בהן חותם וטביעת אצבע, אבל החומר רק מתחזה לכזה ובעצם הכל מקובע. גם ב'ארטמיס שלי' צביעת הדמות השרופה כחומר טרי היא רמייה: היא נותנת תחושה שאפשר להשפיע עליה ולשנות אותה, אבל היא מקובעת מאוד".

 

ברנגה (43) נכנסה לעולם האמנות לפני כ־15 שנה, כאם לשני ילדים קטנים שעד לאותה העת בחרה ללמוד פסיכולוגיה וספרות. אחרי שהשלימה תואר ראשון היא פנתה ללימודי תולדות האמנות, ושנה אחר כך הגיעה לפרקטיקה והחלה בלימודי אמנות במדרשה. היא התקבלה על סמך ציורים ורישומים שנהגה לעשות מאז היתה נערה, אבל ברגע שפגשה באובניים זנחה את הציור. "היצירה בחימר היא בידיים, והתחושה הזאת, של ליצור כשנוגעים פיזית בחומר, הרבה יותר מספקת בעבורי", היא מסבירה. "החומר הקרמי מדהים, מגוון וגמיש. הוא פלסטי גם במובן הפיזי וגם בעובדה שאני יכולה ליצור בו כל מה שאני מדמיינת. הבעיה היחידה היא שצריך לפתח מומחיות כדי לשלוט בתוצאה הסופית של היצירה, כי הוא חומר קשה, מתסכל ומאתגר, וזה ידע שנרכש לאורך שנים של ניסיון".

 

העבודה הממושכת על "ארטמיס שלי" נעשתה מול מודל. ברנגה צילמה תמונות רבות, אבל לא הכינה סקיצות מוקדמות. "אין אצלי סקיצות", היא אומרת, "אני רואה דברים בראש, וברגע שאני יודעת מה אני רוצה, אני מתחילה לעבוד. ברוב המקרים אני מצליחה לפסל בדיוק את הדמיון שלי". כדי להפוך את יצירי הדמיון שלה לאובייקט פיסולי היא משלבת בין טכניקות שונות. "אני עובדת בכל טכניקה שמתאימה לפסל - יציקות חומר, פיסול מול מודל, לפעמים עבודה עם אובניים. אני משלבת בין הטכניקות, מערבבת ומותחת את גבולות החומר כמה שאני יכולה".

 

במקרה של ארטמיס כלל הביצוע את פיסול הדמות הנשית בשני חלקים: החלק העליון פוסל בעיקר מול המודל והושלם במהירות יחסית, ואילו העבודה על החלק התחתון נמשכה זמן רב, בעיקר בשל קפלי החצאית הארוכה, שנועדו להקנות איזון לחזה השופע. בשלב השלישי פוסלו, אחת אחת, יציקות הכדים שסובבים את ארטמיס, כך שכל אחת מהן שונה

מאחיותיה. הפה המפוסל בכל אחד מהכדים נצבע לחוד בעבודת מכחול באקריליק.

 

תהליך היצירה כלל גם מחקר מעמיק בנושא המיתולוגיה הסבוכה סביב ארטמיס ודיוקנותיה, שבהם היא מופיעה לעתים קרובות כשעל חזָה מתנוססים אובייקטים מעוגלים המזכירים לעתים חזה נשי. "היא עניינה אותי מאוד. זו דמות מרובדת, שהחוקרים לא יודעים איך להתייחס אליה: הם לא בטוחים אם מדובר באלילה מהעידן המטריארכלי, שהאובייקטים המעוגלים המעטרים את חזה מציינים פריון, או שכאלת הציד מדובר באשכי שור. בכל מקרה, 'ארטמיס שלי' היא גם וגם: גם אמא וגם דמות מסרסת. ומה שבטוח הוא שהספק־שדיים האלה לא מזינים אף אחד, אלא אוכלים בעצמם".

 

בחזון שלה, מספרת ברנגה, ארטמיס היתה אמורה להיות מוקפת במאה מאותם אובייקטים קטנים, אחיהם של אותם פִּיות שהיא נושאת עליה, אשר כאילו מנסים לצאת לחופשי; אבל המספר הסופי הוא 43, משום שהתעייפה בדרך. האובייקטים מתכתבים עם המקהלה היוונית אבל גם עם הכד, ערש התרבות הקרמית. "הם שונים מארטמיס בחומריות שלהם ובשלב שלהם בעשייה האמנותית. הם עדיין מחוברים אליה, אבל זה חומר שרוף, יבש, מזוגג. יש בהם התייחסות גופנית ונשית - שפתיים, קימורים, צוואר - ובהדגשה של זה רציתי להשפיע על הצופה ועל התחושות שלו".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x