שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
פנאי

רק בגלל הרוח

רומן הביכורים של סטיוארט נוויל הוא מותחן אימה מבריק שנחשב לאחד הספרים החשובים על הסכסוך האירי. "להשוות בין הסכסוך בצפון אירלנד לישראל זה לא נכון, לכל קונפליקט הייחוד שלו", הוא אומר בראיון

מאיה נחום שחל 08:4605.05.16

סטיוארט נוויל (44) עבד כמוזיקאי, מורה, סוכן מכירות, אופה ואפילו עוזר לקומיקאי, אבל חלום ילדותו היה להיות סופר. במהלך חייו הוא ניסה לכתוב ספרים, אך כל פעם זה הסתיים בכמה פרקים שנגנזו.

 

סיפור קצר שפרסם לפני כעשור במגזין האינטרנטי Thuglit.com שינה את חייו. היה זה טרום עידן הפייסבוק והטוויטר, אז ניסו סופרים מתחילים את מזלם בכתיבת בלוגים ופרסום כתביהם ברשת. להבדיל מרבים אחרים, סיפורו של נוויל תפס את תשומת לבו של סוכן הספרות הניו־יורקי נט סובל (Nat Sobel) שיצר עמו קשר. "היה לי מזל גדול", אומר נוויל בראיון ל"כלכליסט". "סובל ביקש לקרוא את החומרים שציינתי בביוגרפיה. שלחתי לו אותם במייל, בתוך כמה ימים הוא הפך לסוכן שלי בכל העולם והשאר היסטוריה".

 

נוויל, המתגורר עם משפחתו בפורטדאון שבצפון אירלנד, כתב עד היום שישה מותחנים שכיכבו בראש רשימות רבי־המכר בבריטניה ובארה"ב. ספרו הרביעי, "Ratlines", העוסק בנאצים אחרי מלחמת העולם השנייה, מעובד בימים אלו לטלוויזיה. רומן הביכורים שלו "הרוחות של בלפסט" תורגם ליותר מעשר שפות, זכה ב־2009 בפרס המותחן הטוב ביותר מטעם "לוס אנג'לס טיימס", וגם נבחר באותה שנה לרשימת עשרת המותחנים המובילים של העיתון. "אם תקראו רק ספר אחד במהלך חופשת הקיץ, זה חייב להיות רומן הביכורים המדהים של נוויל", נכתב אז ב"דיילי מייל". בימים אלו רואה הספר אור גם בישראל (הוצאת תמיר סנדיק).

 

במרכז הספר ג'רי פיגאן, רוצח שכיר לשעבר של ה־IRA, שעם שחרורו מהכלא נרדף יום ולילה על ידי 12 רוחות של חפים מפשע שרצח. רגע לפני שהוא מאבד את שפיותו, הוא מבין שכדי לגרש את רודפיו ולהתחיל בחיים חדשים, עליו להרוג את האנשים שנתנו לו את ההוראה לרצוח, ובהם פוליטיקאים ואנשי ביטחון מושחתים. מסע הנקמה שלו מאיים לערער את תהליך השלום בצפון אירלנד, וחבריו ואויביו רוצים במותו.

 

נוויל. "הגיבור הוא רוצח המוני ואכזרי, אבל הקוראים מצליחים לסמפט אותו" נוויל. "הגיבור הוא רוצח המוני ואכזרי, אבל הקוראים מצליחים לסמפט אותו" צילום: Philip O’Neill

 

הספר מתרחש באירלנד שלאחר "הסכם יום שישי הטוב" (הסכם בלפסט 1998), שקבע שצפון אירלנד תנוהל בשלטון משותף של פרוטסטנטים־יוניוניסטים עם קתולים־לאומנים. "מותחן מבריק. סטיוארט נוויל סוף סוף נתן לצפון אירלנד את הרומן הראוי להסטוריה הייחודית שלה", נכתב על הספר ב"אובזרבר".

 

ההשוואה בין הסכסוך שעומד במרכז "הרוחות של בלפסט" לבין הסכסוך הישראלי־פלסטיני מובנת מאליה, אבל נוויל סבור שאינה רלבנטית: "להשוות בין הסכסוך בצפון אירלנד לסכסוך הישראלי־פלסטיני זה לא נכון, כמו שלא נכון להשוות את המצב בדרום אפריקה לפני ואחרי מדיניות האפרטהייד עם המצב באירלנד", הוא אומר, "לכל קונפליקט ישנו ייחוד משלו ולכל אחד יהיה פתרון משלו. באופן ספציפי אני חושב שאת הסכסוך הישראלי־פלסטיני יהיה הרבה יותר קשה לפתור".

 

קצר וקולע

 

הוא מספר שהוא מעריץ את ז'אנר הסיפור הקצר הן כקורא והן ככותב, וגם "הרוחות של בלפסט" (שיצא בבריטניה בשם "השנים עשר") התחיל כסיפור קצר בהשראת חלום שחלם. "הפורמט נותן הזדמנות לבטא את עצמי באופן שאי אפשר בספר. עוד לפני שאני מתחיל לכתוב אני תמיד יודע מראש איך הסיפור יתחיל ואיך הוא יסתיים, אחרת לעלילה לא יהיה כיוון ואני חייב מסלול מאוד ברור כדי להתחיל לעבוד".

 

פיגאן הוא מסוג הגיבורים שלמרות מעשיו אפשר לפתח אליו אמפתיה ברגעים מסוימים, ונוויל מסכים עם התחושה. "על הנייר ג'רי אינו גיבור סימפטי, אחרי הכל הוא רוצח המוני ואכזרי; אבל הקוראים יכולים באיזשהו אופן לסמפט אותו כי הם מזהים שהוא מנסה לעשות את הדבר הנכון, אפילו אם הוא בוחר בדרך השגויה. הקוראים שואלים את עצמם מיהו ג'רי ומדוע הוא בחר בנתיב הזה של חייו. ככותב היתה לי האפשרות להיכנס לראש שלו והיה לי קו ישיר למצפון שלו. היתה כוונה לעשות אדפטציה קולנועית לספר, ופירס ברוסנן היה אמור לגלם את דמותו של ג'רי פיגאן אולם הפרויקט נפל".

 

סימפטיה לרוצח

 

ז'אנר המותחן הבלשי זורם בעורקיו, והיה לו ברור שאם וכאשר יתחיל לכתוב, זה יהיה הכיוון המרכזי. "סופרים הם תוצר של מה שהם קראו עוד מילדות, ואני גדלתי על ספרות אימה עם הרבה סטיבן קינג ועברתי בהמשך לפשע. סופרי הפשע הראשונים שתפסו אותי היו דניס להאן, טד לואיס ובעיקר ג'יימס אלרוי, שהשפיע עליי יותר מכולם בזכות היכולת שלו להפוך אנשים איומים לדמויות סימפטיות".

 

בימים אלה הוא כותב את ספרו השמיני "What The Dogs Know" (שם לא סופי), מתפרנס מכתיבה בלבד וספריו נמכרים בכל העולם, אך הוא מצר על כך שלא התחיל לכתוב מוקדם יותר. "מאז שאני ילד רציתי לכתוב, אבל בשנות העשרה גיליתי את הגיטרות ואת ואן היילן וחייתי באמונה שאוטוטו אני עומד להיות כוכב רוק. בנוסף הייתי חסר ביטחון באשר לסיכויים שלי לכתוב משהו בעל ערך. לוקח זמן להפוך לסופר, צריך איזשהו ניסיון חיים ובגרות נפשית. באמצע שנות השלושים הבנתי שאם אני רוצה באמת להיות סופר, כדאי שאתחיל מיד".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x