באך וטראח
רוני פורת, מנצח וג'אגלר, ינחה את הקונצרט הראשון בסדרה של הפילהרמונית לילדים. הכל התחיל מכמה אקורדים ותקליט של סגוביה
המפגש הראשון של המוזיקאי והמנצח רוני פורת עם התזמורת הפילהרמונית היה כשניצח על הסימפוניה השלישית של שוברט עם שלושה כדורי ג'אגלינג. זה קרה לפני 25 שנה. הצ'לן הראשי והמנצח של התזמורת דאז, מיכאל הרן, שמע הרצאה שלו, התלהב והזמין אותו. "הם שאלו אם אוכל להצטרף לסדרה לכל המשפחה בעונה הבאה, והצעתי להם תוכנית שכתבתי עם חברי המחזאי והבמאי שלומי מושקוביץ 'וולפגנג קופץ לביקור' על מוצרט".
סדרת הפילהרמונית לילדים החדשה, בניהולה של אירית רוב, תיפתח הערב ב־17:30 בהיכל התרבות בתל אביב עם התוכנית "ויקטור הספר מנגן ושר", הכוללת יצירות מאת רוסיני, ברהמס, צ'ייקובסקי, היידן ועוד, בהנחייתו ובניצוחו של פורת ובהשתתפות השחקן עמנואל חנון. פורת גם יחתום ביולי את הסדרה בת חמשת הקונצרטים עם "היפהפייה הנמה מתעוררת" ליצירות של צ'ייקובסקי בהשתתפות ירדן בר כוכבא. את שלושת הקונצרטים הנוספים ינחו וינצחו רועי אופנהיים, ירון גוטפריד ורונן בורשבסקי וישתתפו דביר בנדק, ניצה שאול ואלי גורנשטיין (בהתאמה).
פורת (57), נשוי ואב לארבעה המתגורר בקיבוץ קריית ענבים, הגיע למוזיקה לגמרי במקרה. עד גיל 17 הוא חשב שיהיה ספורטאי. אבל כשגילה שנגינה בגיטרה מקדמת חברתית, הוא למד מחברים כמה אקורדים והלך ללמוד חקלאות ולנגן להנאתו. הכל השתנה ביום הולדתו ה־21, כשקיבל מאחותו תקליט של הגיטריסט הספרדי אנדרס סגוביה והתאהב.
"למדתי לנגן את התקליט ועם זה ניגשתי לבחינות לאקדמיה למוזיקה בירושלים. כשהמכובדים שאלו איזה פרלוד של באך אנגן, לא ידעתי בכלל שיש יותר מאחד, אבל התקבלתי. כעבור שש שנים יצאתי מנצח. סיימתי אקדמיה כשהחלום הוא שלוש יצירות שאצטרך לנצח עליהן בחיי - 'פולחן האביב' של סטרווינסקי, 'הרקוויאם' של מוצרט, וכמובן המיסה בסי מינור של המלחין שלי באך. את השתיים הראשונות כבר עשיתי. את השלישית אני שומר נגד עין הרע".
במהלך הלימודים נסע פורת מדי קיץ לאירופה להופיע ברחוב וחזר עם סכום שעזר לו לממן את לימודיו. בהמשך הוא גם לקח את משפחתו להתנסות בחוויה. "ברחוב למדתי עוד מיומנויות תקשורת עם הקהל. למדתי קסמים. הפכתי לג'אגלר. עשיתי סטנד־אפ. אני ממליץ לכל מי שרוצה לתקשר עם קהל שיעבור דרך הרחוב. בארץ יש לזה תדמית נמוכה אבל זה נפלא. כשסיימתי את האקדמיה חלמתי לכבוש את העולם. היום אני שמח שאני לא מהמנצחים 'המעופפים' שכל הזמן באטרף. מצד שני, אני שמח על כל הזדמנות לנצח על תזמורות טובות".
פורת מספר שהקהל בקונצרטים מורכב ברובו מילדים עד גיל שמונה מלווים בסבא ובסבתא. "אני מקפיד לא לדבר על המוזיקה אלא ליצור חוויה עם התזמורת. כל מה שיש לי להגיד עובר דרך הסיפור והמוזיקה עצמה. הקונספט שלנו מתאים לכל המשפחה כמו סרטי דיסני. בקונצרטים שלי אני מקפיד שזה יעניין אותי, ולכן מראש זה טוב גם למבוגרים, חשוב לי שההורים והסבים ייהנו בעצמם, אחרת הם יהיו בסלולרי. אני לא יורד אל הילדים. אני חושב שאני רק יכול לעלות אליהם. ילדים מזלזלים בהתיילדות וצריך לתקשר איתם ולדבר אליהם כמו למבוגרים".
אתה מרגיש שליחות?
"השליחות שלי היא לעשות טוב. יש כל כך הרבה אומללות וכאב, והמציאות מבהירה לנו שאנחנו בכיוון לא נכון. אין דבר יותר רחוק מאלימות כמו המוזיקה של מוצרט. בן אדם שעסוק במוצרט לא יכול להרים יד על מישהו. זה נותן כוח אדיר. אנחנו נוגעים בגאונות כל יום. אז אני רוצה להעביר את זה הלאה. בתוכניות ילדים יש מסרים אנושיים־אוניברסליים שיכולים לעשות את העולם למקום יותר טוב".
הילדים השתנו? הקהל השתנה?
"כן, ואני מצליח להגיע אליהם, ולא דרך הווטסאפ. אם פעם לא קרה שום דבר דרמטי בשלוש דקות ראשונות בסרט, המשכנו לצפות בו. היום יש מבחן שבע השניות ביוטיוב. יש לך שבע שניות לתפוס את הקהל. זה אתגר עצום. כולם נכנסים עם הסלולרי. סיפור. אני צריך לדאוג שסבתא תיהנה כדי שהיא לא תהיה בסלולרי ותיתן לילד לגיטימציה לעשות כמוה. אין הבדל בין קהל של ילדים למבוגרים".
עוד 20 שנה יהיה קהל לפילהרמונית?
"אני חושב שכן. אנשים בני 35–40 מתחילים לבוא. קורה משהו. אבל יכולות להיות בעיות אחרות שכבר קשורות להעדפות של השלטון. אין פרגון לתחום החינוך המוזיקלי. לצערי, גם התזמורות והגופים המוזיקליים מחשיבים יותר את המבוגרים, ורוב הכסף מגיע לשם. לא מבינים שילדים הם העתיד, ובזה צריך להשקיע. מעודד לראות מדי פעם אמא צעירה שבאה עם הילדים ומספרת שהיתה בקונצרטים כילדה. זה ישר גורם לי לבכות. אז וואלה, יש תקווה".
פורת הוא גם מאמן אישי, מרצה ומנחה סדנאות לחברות. "החיים הם האמנות האולטימטיבית. אני מסתכל על החשיבה כקומופוזיציה, כיצירה שלנו. ברור לי שאנחנו יכולים לבחור את המחשבות שלנו. עשיתי הרצאה ב־TED על קשר בין חזרתיות במוזיקה וחזרתיות בחשיבה. אם לומדים מקוקה־קולה על הצלחה עסקית, אפשר ללמוד מהסימפוניה החמישית של בטהובן על הצלחה אמנותית. איך להיות הקומפוזיטורים של החשיבה שלנו ולייצר השפעה ונוכחות. וגם מה אפשר ללמוד ממקצוע הניצוח. מנצח לא זז לצלילי המוזיקה, אלא לפי מה שהוא שומע בראש. זו עבודה של יישום החזון הפנימי. זה מה שמזיז אותנו, ולזה התזמורת מגיבה. ויש מה ללמוד מזה".