שכבות בין ניו יורק לת"א

"עכשיו אני מרגיש שיש לי שטח לנוע בו בחופשיות, ובזה ניו יורק עזרה לי מאוד", אומר האמן ליאור מודן שחי ועובד בארה"ב זה חמש שנים, מתוכן שלוש השנים האחרונות בניו יורק. "תמיד ידעתי שאגיע לשם בסופו של דבר, לכאן אף פעם לא ממש התאמתי". לכן, הוא מסביר בשיחה לרגל פתיחת תערוכת היחיד הראשונה שלו בארץ, גם אין לו תוכניות לחזור לפה.

התערוכה "אורז פרא" (Wild Rice) נפתחה בסוף השבוע האחרון בגלריה קונטמפוררי ביי גולקונדה (הרצל 117, תל אביב — הכניסה חופשית). "חצי השנה האחרונה היתה טובה אליי. הצגתי בירידים ופתחתי תערוכת יחיד שמוצגת בימים אלה בניו יורק", מספר מודן, שעד עתה הציג את עבודותיו בארץ רק במסגרת תערוכות קבוצתיות.

הוריו של מודן, שולה ועודד, הם הבעלים של מודן הוצאה לאור, מהוצאות הספרים הגדולות בארץ. הוותיקים שבקוראים אולי זוכרים את שמו מספרי הילדים שכתבה אמו בהשראתו בשנות השמונים, כמו "ליאור בכה כשאמא הלכה", "משקפי הקסם של ליאור" ו"הפחד, ליאור והחור". "אמא שלי מפרגנת מאוד לעבודות שלי, אבל גם לה לקח כ־15 שנה לדעת איך לגשת אליהן", הוא אומר. "זה סיפור אופייני לכל אמן".

מודן על רקע התערוכה. החומרים מתחברים ויוצרים קוד גנטי צילום: אוראל כהן

אתה חושב שהבית שגדלת בו גרם לך לעסוק באמנות?

"אני לא חושב שהבית שלי יכול ליפול להכללה של בוהמה בשום צורה. חוויית המפגש שלי עם אנשי תרבות התחילה רק כאדם בוגר. הוצאת ספרים היום זה לא מה שהיה בווינה בשנות השלושים, זה הרבה פחות רומנטי. אמנם עשיתי את הדרך ה'רגילה', למדתי בתלמה ילין במגמת אמנות, אבל אני חושב שרק כשהגעתי לבצלאל הבנתי שאני הולך להיות אמן".

בתערוכה החדשה הוא מציג עבודות גדולות ממדים שיצר בשלוש השנים האחרונות, כולן נעות על הקו שבין ציור, פיסול ומיצב. הן אמנם תלויות על הקיר כציורים, אך כולן עשויות שכבות פיסוליות זו על גבי זו. "ברוב העבודות יש 7–8 שכבות עשויות מחומרים שונים, אבל העיסוק בחומרים לא מפחיד אותי", הוא אומר. "כבר כשהגעתי לתואר הראשון בבצלאל ללמוד פיסול ידעתי להתעסק בחומרים שונים. מבחינתי החומרים הם מה שאני רוצה שהם יהיו. כשאתה מחבר אותם יחדיו אתה יוצר כמו קוד גנטי".

כמה זמן נדרש לך ליצור עבודה כזו?

"אני אמן אטי יחסית. אני יוצר בערך עשר עבודות כאלה בשנה. אני לא עובד בסדרות, מבחינתי כל העבודה הכוללת שלי היא סוג של סדרה. אבל זה שאני אטי לא אומר שאני עצלן, אני אטי במובן שאני לא מציב לעצמי דד ליינים וגם במובן שאני נמצא במערכת יחסים דמוקרטית עם מה שאני עושה. אני תמיד עובד על עבודות במקביל ואני משתדל מאוד לא לחזור על עצמי וליישם טכניקות שאני כבר מכיר. הלוואי שיכולתי להתחיל מאפס בכל עבודה. אבל כשאתה אמן, גם אם תהיה האמן הכי פורה עם הקול הכי עצמאי — אתה אף פעם לא יכול לברוח מעצמך".