"תמיד אפשר להגיד לי 'עוף לעזה'"

"אתה הולך לעשות עוד עבודה על ערבים ויהודים?", שואל הרקדן אבשלום לטוכה את הרקדן והכוריאוגרף עדי בוטרוס בפתיחת המופע החדש "לחוד(ים)". "כל הקטע הזה של זהות הוא חשוב. אני לא יודע אם אני עושה את זה כי זה מה שמצפים ממני או כי זה חשוב", עונה לו בוטרוס.

המופע החדש, המשלב טקסט ותנועה, יעלה לראשונה במרכז סוזן דלל בתל אביב ביום שישי הקרוב, במסגרת פסטיבל "הרמת מסך 5" (הוא יוצג שוב ב־17 בנובמבר בירושלים וב־18 בנובמבר בסוזן דלל). בוטרוס (26) ולטוכה רוקדים במופע לצדה של השחקנית אהובה קרן ("שורו"), וכמו בעבודותיו הקודמות, גם הפעם ממשיך בוטרוס לבטא את החיפוש אחר זהותו כאדם ויוצר ערבי בחברה הישראלית.

"העבודה מתעסקת בזהות באופן נקי. בלי חדשות, בלי ידיעות מעיתונים, בלי סלוגנים של ימנים ושמאלנים ובלי השרה מירי רגב", הוא מסביר, "אלא בחקר של מערכות יחסים אנושיות, והטרגדיות שהן מייצרות בינינו לבין הסובבים אותנו". 

מתוך המופע "לחוד(ים)". "אף פעם לא נתקלתי בגזענות, אולי לפעמים עם הורים של בנות זוג. אנשים מחשיבים עצמם כליברלים אבל כשזה מגיע אליהם לבית העניינים מתחילים להתהפך" צילום: גדי דגון

המופע מתנהל כמו חזרה פתוחה, בלי מוזיקה או תאורה. "חשוב לי שזה יהיה נקי, בלי מניפולציות רגשיות או תוספות מיותרות. אפשר להסתכל על זה כמו על עוד עבודה על ערבים ויהודים, אבל אני חושב שיש פה עניין של הגדרה עצמית והמרווחים שאנחנו מייצרים מתוך ההגדרה העצמית הזאת. נקודת המוצא של העבודה אמנם היתה יהודים וערבים, אבל היא יותר על מזרחים וערבים.

"אני מרגיש שלי ולחברים המזרחים הקרובים שגדלתי איתם יש דעות פוליטיות שונות לגמרי, וזה כל כך לא נכון שהשקפות העולם שלנו יהיו מרוחקות זו מזו. אבות אבותינו הגיעו מאותו מקום, מארצות ערב, והתרבויות שלנו הרבה יותר קרובות זו לזו מאשר לזו של יהודי אשכנז - אז למה יש כל כך הרבה ניכור?

"יש בזה גם משהו קצת אירוני: אני, בתור בן מיעוטים, קובע עכשיו מה עושים פה בעבודה. הכוח הוא שלי, ואני משתמש ברקדנים היהודים כמו שאני רוצה להציג אותם - אולי כמו שהציגו אותי בעבודה אחרת, שהשתמשו בי כערבי".

בוטרוס רומז לעבודתו של הלל קוגן, "אוהבים ערבים", שהשתתף בה. על הבמה הוא אף אומר ללטוכה כי "העבודה הזאת היא חוויה מתקנת בשבילי". "בעצם היותי הכוריאוגרף הפעם יש לי את הפריבילגיה להגיב על החיים הפרטיים שלי", הוא אומר. "וזה לא נעשה מתוך כעס אלא בתהייה, מעין התבוננות בפלונטר שאנחנו יוצרים לנו ולאנשים סביבנו".

חיים בין יהודים

בוטרוס, שיחגוג מחר את יום הולדתו, נולד בבאר שבע למשפחה ערבית־נוצרית וגדל כל חייו בסביבה יהודית. הוא הצעיר בין חמישה אחים ואחיות. אחיו אמיר בוטרוס הוא שחקן שחי בלונדון, והוריו גרים בעומר כיום ("השתכנזנו עוד כמה צעדים קדימה", הוא צוחק). בגיל 18 החל את הכשרתו המקצועית בסדנה למחול בגעתון, ובהמשך בתל אביב. הוא זכה בפרס ראשון ב"גוונים במחול" 2013 על הדואט "מה שמרגיז אותי" שביצע עם סתיו סטרוז', בת זוגו זה שלוש שנים.

"כל חיי הייתי עם יהודים, זרקתי שקיות מים ואכלתי עוגות גבינה בשבועות", הוא מספר. "הגעתי לבר מצוות של חברים וחבשתי כיפה. זו היתה אוטופיה של דו־קיום. בבית עניתי להוריי רק בעברית, והערבית שלי היום כבר לא טובה כמו שפת אם. לצערי זה משחק לטובתי, כי אם הייתי מדבר עם מבטא אני בטוח שהחיים שלי היו שונים".

עסקת הרבה בחיים עם זהות?

"אני חושב שכמו כל בן מיעוטים בשלב מסוים התחלתי להבין את זה ולעסוק בזה יותר. כילד לא היתה לי מודעות לכל עניין הזהות וההגדרות. אף פעם לא נתקלתי בגזענות, אולי לפעמים עם הורים של בנות זוג. אנשים מחשיבים עצמם כליברלים, אבל כשזה מגיע אליהם לבית העניינים מתחילים להתהפך. נקודת הפתיחה עם אבא של סתיו היתה כזו, אבל היום הכל בסדר".

רוצה להתאוורר

לצערו כמעט אין רקדנים וכוריאוגרפים מהמגזר. "יש רק אותי ואת איימן ספיה מכפר יאסיף", הוא אומר. "זה קשור לממסד שלא נותן הזדמנויות, ומצד שני החברה הערבית עדיין סגורה". בתום העבודה הנוכחית הוא מתכנן לנסוע לאחיו בלונדון, ויש לו גם מחשבות על הגירה: "אני בעיקר רוצה להתאוורר".

קשה לך בתקופה הזאת?

"מובן שקשה לי. אני נמצא על הגדר, רואה את שני הצדדים ומחובר אליהם, וזה נורא. הרצון להגר הוא משום שאני רוצה לחשוב על עוד כיוונים במחול וביצירה, לא בגלל הקונפליקט, אבל עדיין זה משפיע. אני בן מיעוטים, ואם אעשה איזו עבודה טיפה יותר קיצונית או משהו שלא יאהבו — הרבה יותר קל להגיד לי לעוף לעזה או לברלין. אני מודע לזה".