פנאי

הציפור הזאת בהחלט יודעת לשיר

למעט סוף מעט ארכני "החוחית" של דונה טארט מספק מסע מסחרר בין עלילה מותחת לדמויות בלתי נשכחות, ובוחן את היחסים הלא פשוטים בין האדם והאמנות

מיכל פלד-פליישר 10:1929.06.15

838 עמודים, לא פחות, זה אורכו של "החוחית" שכתבה דונה טארט האמריקאית (תרגום: קטיה בנוביץ'). העובדה הזאת לבדה ודאי תרחיק מהספר לא מעט קוראים פוטנציאליים, אם מטעמי עצלות או מטעמי פרקטיקה - נורא לא נוח להסתובב עם כזה ספר גדול ובמידה מסוימת גם לא נוח לקרוא אותו. ומנגד, מרגע שמתחילים כמעט בלתי אפשרי להפסיק.

 

הספר הספר

 

"החוחית" פורס את סיפורם של שניים: תאודור דקר, נער בן 13 שאמו נהרגת בפיגוע במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, ו"החוחית", ציור (אמיתי, אגב) של קארל פברציוס מ־1654, שדקר מוצא עצמו אחראי לו. היחסים המפתיעים בין דקר לציור עוברים שלבים שונים ומשונים וכוללים בתוכם מגוון עצום של רגשות - מנזקקות לתחושת אחריות ול"הורות", דרך רמייה ועד הרצון לשחרר אותו בחזרה לעולם. למעשה, מרגע שדקר נחשף לציור הוא משמש כוח מניע בחייו, סיבה ומסובב לכל אשר יעשה וכל אשר יקרה לו.

 

הציור, וזה ברור, הוא סינקדוכה מושלמת לאמנות כולה. הוא רק חלקיק ממנו, אבל בעצם, בבחינת היחסים בינו לבין אדם אחד, טארט מבקשת לבחון את היחסים בין האדם לאמנות בזמננו. מי שייסחף בפיתולי העלילה, שלא מביישת שום ספר מתח, יקבל את המהות האמיתית של הספר ישר לפנים בסופו: קצת כמו טולסטוי ב"מלחמה ושלום", גם טארט מסיימת את "החוחית" במעין מסה מעט מפרכת על היחס בין האמנות והאדם, הנצחי ובן החלוף, וכן הלאה וכן הלאה.

 

ואולם, פרט לסוף המעט מעייף "החוחית" הוא באמת תענוג של ספר. טארט רוקמת דמויות מצטיינות, ובהן פיפה, אהובתו

הג'ינג'ית והבלתי מושגת של דקר, שחלק יפה במיוחד מוקדש להסבר מדוע היא בעצם אינה יפה; אנדי, קיצי ופלאט בארבר, בני משפחה אחת מפארק אווניו שדקר מתערבב ונפלט ממנה לסרוגין; הובי, רסטורטור מבוגר של רהיטים שלוקח את דקר תחת חסותו; ומעל כולם - בוריס.

 

בוריס הוא דמות בלתי נשכחת, אפילו יותר מדקר עצמו - נער רוסי משולח רסן, בן בלי בית חסר גבולות או חוקים, שפוגש את דקר בבית הספר והופך לחברו הטוב ביותר ולציר מרכזי בעלילה. בוריס הפרוע, שמהלך על קווי החוק, הוא כל מה שדקר עלול (אך גם רוצה) להיות, ויחסי הדחייה־משיכה ביניהם מקבלים גם ביטוי גופני סוער ונואש כמו שניהם.

 

בוריס הוא דמות מעט גדולה מדי מהחיים עצמם, כמעט קולנועית, ואך טבעי שמתישהו בקרוב נשמע על עיבוד קולנועי לספר (אף שספריה הקודמים של טארט, "ההיסטוריה הסודית" ו"הידיד הקטן", לא עובדו לקולנוע). אם "החוחית" יהפוך לסרט, קל לדמיין אפוס בן שעתיים וחצי עם מיטב הכוכבים של הוליווד, שיאבקו על כל תפקיד קטנטן. ובצדק.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x