שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
פנאי

הטאבו האחרון

שש שנים של תחקיר מדוקדק, סבלני ואמיץ נדרשו ליוצרת רוני סרנת כדי להשלים את המשימה שהציבה לעצמה: לחשוף את הסיפור המושתק של ילדים שנוצלו מינית במהלך השואה

איתי לב 20:2815.04.15

יום אחד, לפני שש שנים, כשעבדה על תוכנית תעודה ליום השואה, נתקלה מפיקת הטלוויזיה רוני סרנת בסיפור מוזר. "שלחתי צוות צילום לצלם עדויות של ניצולים באור עקיבא, והצוות חזר במועקה קשה", היא מספרת. "אחד הניצולים יצא אליהם, צעק ובכה ומיאן להצטלם. הוא אמר להם: 'תשכחו ממני, תשכחו את השם שלי, תלכו מפה'. באיזשהו מקום כל דוקומנטריסט טוב מסמן את זה לעצמו כנקודה שהוא חייב לחזור אליה, אבל היה לי קושי עצום למצוא אותו. כשהגעתי אליו וראיינתי אותו גיליתי איש שבור, אדם שכל חייו נהרסו משום שכשהיה בן 13 נאנס על ידי חייל גרמני. מאז הבנתי שאני רוצה להתעסק בנושא הזה, שאף אחד לא מעז לדבר עליו.

 

"הוא היה האות הראשונה בסיפור, ובעקבותיו חיפשתי אחרים. תוך כדי החיפושים גיליתי שלא תועד דבר שקשור למין בשואה, ותהיתי איך זה יכול להיות. כל מפעל ההנצחה, אינספור העדויות והררי החומר המצולם - ואף אחד לא מדבר על התעללות מינית.

 

תמונות ילדות של העדים בסרט תמונות ילדות של העדים בסרט

 

"ניסיתי לחקור את הנושא דרך המקורות הרשמיים של מוסדות השואה ונתקלתי בהתנגדות חזקה. הם טענו שאם אתה מזכיר מין ושואה בכפיפה אחת אתה מצהיב את השואה, יוצר כתם על זיכרון השואה. ההתלבטות שלי היתה בין הגישה הזו לבין הנאמנות לאמת ההיסטורית, מה באמת קרה. בעוד כמה שנים לא יהיה מי שיספר את הסיפור הזה, ולדעתי הכחשה היא טעות. החלטתי לצאת למסע אחר האמת. זה היה חיפוש ארוך וסבלני, מפה לאוזן ומאוזן לפה, מישהו ששמע משהו ומישהו שמכיר מישהו. ידעתי שהסרט הזה יעמוד או ייפול על תחקיר".

 

אחרי שש שנות מחקר אטי וסבלני, שבמהלכן נפטרו ארבעה מגיבוריו, התוצאה - הסרט "שתיקה זועקת" שבוים על ידי גיל לסניק והופק גם על ידי סוריל אליהו - תוקרן היום בערוץ הראשון ב־22:20. בגילוי לב מוחלט מתייצבים מול המצלמה בפניהם ובשמותיהם ניצולי ושרידי שואה, שמספרים, חלקם לראשונה, על מה שעבר עליהם כילדים. אין שימוש בחומרי ארכיון לבד מכמה תמונות סטילס, הממחישות עד כמה היו צעירים הקורבנות במהלך האירועים.

 

"בהתחלה צילמתי מומחים", מספרת סרנת, "מומחה לאושוויץ ומומחית לקרימינולוגיה. הם נתנו ממד מעניין לסרט, אבל אחרי שראיתי שוב את העדויות חשבתי שהן לא זקוקות להסבר. האותנטיות שלהן והקושי של העדים לספר את סיפורם עומדים בפני עצמם".

 

רוני סרנת רוני סרנת צילום: עמית שעל

 

"אני ניצחתי"

 

תיאור האקט המיני עלול להיתפס כפורנוגרפי. איך עוקפים את זה?

"חלק מהתיאורים הם אכן גרפיים, אין מה לייפות את המציאות. חששתי מתחושה של סנאף (סרטים המשתמשים במוות או אונס ממשיים - א"ל), אבל ברגע שאתה מספר על האדם, הופך אותו לדמות ומתאר את כל מה שהיה לפני ואחרי, אז הסיפור על האונס הוא לא פורנוגרפי, הוא חלק מהסיפור הכללי.

 

"אשה אחת, שכבר נפטרה, אמרה לי 'האונס היה שום דבר'. היא היתה כל כך צעירה שהיא אפילו לא הבינה מה התרחש, מה עשו לה. אחרת אומרת בסרט 'אני ניצחתי', כי אף שנאנסה היא לא הסגירה את מי שסיפק לה תעודות מזויפות.

 

"אני חושבת שאם פרטי האונס היו נשארים מחוץ לסרט זה היה עושה עוול לאנשים האלה, כי הם רצו לספר את זה. אתה לא יוצא מהסרט בתחושה פורנוגרפית, אלא בעיקר עם השאלה איך יכול להיות שנושא כזה עדיין לא טופל".

 

התמודדות אחרת

 

נהוג לחשוב כי בגלל תורת הגזע הגרמנים לא קיימו יחסי מין עם יהודים, שנחשבו גזע נחות ומזוהם, אך מתוך העדויות המופיעות בסרט עולה מציאות אחרת. לא רק שהסרט מביא עדויות ולפיהן בבית הזונות באושוויץ היו יהודיות, גם תופעה שנויה במחלוקת אחרת - ה"פיפל" שעליה כתב הסופר ק. צטניק - עולה לדיון ומקבלת גיבוי בסרט.

 

"כשהוא פרסם את הספר אמרו שזו לא אמת, שזה דמיון חולני, אבל בסרט שלי הפיפל מוזכרים בעדות מגוף ראשון, של נער שהכיר אותם. מנהלי הצריפים לקחו נערים צעירים, לרוב עם חזות נשית, שיהיו השרתים שלהם, כולל שרתי המין. בשלב מסוים העד בסרט, שחווה גם הוא התעללות מינית, מתעקש ואומר 'אני לא הייתי פיפל!', כי להיות פיפל היה הדרגה הנמוכה ביותר של קיום באושוויץ".

 

האם המכנה המשותף העיקרי של המשתתפים בסרט הוא היותם ניצולי שואה או היותם קורבנות אונס?

"לפי דעתי העובדה שהם קורבנות אונס בילדות משמעותית יותר מעובדת היותם קורבנות שואה. בתור מבוגר אתה יכול להבין שנפלת קורבן לאונס ושזו לא אשמתך. ילד חש שהוא נאנס כי עשה משהו רע והוא נענש, כך שתחושת האשמה מלווה אותו כל החיים".

 

איך הם התמודדו עם זה?

"כל אחד מהמשתתפים בסרט הוא סיפור בפני עצמו. יש כאלה שכל החיים ניסו להסתיר את הסיפור מילדיהם, שכיום הם בני 50 לערך, מהפחד שיהיה להם אות קין על המצח. יש אחד שיש לו בעיית זהות מינית עד היום, זה שהיו לו המון נשים בחייו, זו שמפחדת שילדיה יתכחשו אליה. אצל כל אחד זה התפתח אחרת, אי אפשר להכליל את ההתמודדות עם הטראומה".

 

קשה לראות עדות בגוף ראשון של אדם האומר: כן, נאנסתי. מי ירוויח מחשיפה כזו של האמת?

"זו אחת השאלות שהכי מטרידות אותי, האם החברה הישראלית כבר מספיק פתוחה לעמוד בפני עדויות על אונס. להעז להתלונן על אונס זה לא טריוויאלי, לבוא ולהגיד בגילוי פנים 'נאנסתי' זה דבר חשוב ונדיר אפילו היום.

 

"והנה, אחרי כל כך הרבה שנים של הסתרה, אנשים קמים ואומרים 'נאנסנו על ידי הגרמנים ועוזריהם'. אני חושבת שזה מסר שאין שני לו, ולכן צריך מידה גדולה של חמלה וכבוד לאנשים האלה. אני לא יודעת אם החשיפה תעשה להם טוב, אני רק יכולה לקוות שהילדים שלהם - אחרי שיבינו מה הוריהם עברו - יחבקו אותם ביותר הבנה ויותר אהבה, כמו שמגיעות להם".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x