"כולנו המוסד"

"סטודנטים לאמנות הופכים לפוליטיים יותר", אומר האמן הבריטי אלכס שאדי (Alex Schady), ראש תחום האמנות הפלסטית באוניברסיטת סנטרל סיינט מרטינס לאמנויות בלונדון, אחת האוניברסיטאות הטובות בעולם בתחום. "זה תהליך שחייב לקרות עכשיו. בבריטניה היו שינויים כלכליים מסיביים וכיום סטודנטים משלמים 9,000 ליש"ט לשנת לימוד - רק מתבקש שהם יהיו פוליטיים בתגובה לזה".

שאדי (41) ביקר בשבוע שעבר בישראל זו הפעם השנייה, לטובת סדנה בת חמישה ימים שהעביר עם האמנית והאוצרת הדס קידר. קידר ושאדי הכירו בלונדון בשנת 2000, בזמן לימודי התואר השני שלהם, ומאז משתפים פעולה בפרויקטים אמנותיים ומחקריים.

אלכס שאדי צילום: אלכס קולומויסקי

מוכרחים להיות פוליטי

בסדנה, שיועדה לסטודנטים לאמנות ולאמנים פעילים, עסקו השניים בעקרונות השיתוף והיצירה הקולקטיבית בעולם האמנות והעיצוב העכשוויים, ובאמנות ככלי המאפשר לאמן להיות פוליטי. "יש מצבים שבהם אין לך ברירה כאמן אלא להיות מעורב בשיח הפוליטי", אומר שאדי, "וזה מרגש לראות מה זה עושה לסטודנטים. הם משתמשים במגוון רחב של שפות ויזואליות, משתתפים ומרימים מיזמים והפגנות פוליטיות.

"גם כשזה מגיע לפוליטיקה של עולם האמנות אפשר לראות שינוי - הם כבר לא מחכים שגלריה כזו או אחרת תגלה אותם ותציג את עבודותיהם. הם יוצרים מודלים לתצוגה בעצמם, רואים את העבודות שלהם כיצורים חיים שיכולים לבוא לידי ביטוי בשלל דרכים - בין אם זה באמצעים דיגיטליים ובין אם זה ברחובות העיר".

אבל אמצעים דיגיטליים ואמנות רחוב לגיטימיים כבר שנים, לא?

"זה נכון, אבל ההפרדה בין האמנות לחיים עצמם קטנה פי כמה מזו שהיתה בדורי. כיום אמן יודע שגם אם יגלו אותו ביריד או שהוא ייבחר על ידי גלריה כלשהי, יכול להיות שיזרקו אותו כעבור שנתיים לטובת הדבר החם הבא. לכן הוא צריך לבנות לעצמו מסלול ארוך טווח למשך השנים הבאות".

שיטת ההוראה משתנה בהתאם?

"אוניברסיטאות, ובייחוד בתי ספר לאמנות, צריכות להשתנות כל הזמן. הסיכון בעובדה שסטודנטים משלמים כל כך הרבה הוא שהם יתחילו להתנהג כמו לקוחות, שתהיה להם רשימה של דברים שהם אמורים לקבל תמורת הכסף שלהם".

זה משהו שאתם נתקלים בו?

"כן, ואני לא מאשים את הסטודנטים בזה. אנחנו כסגל צריכים למצוא דרכים אלטרנטיביות כדי להפוך את הלמידה שלהם למשהו שגם הם יתפסו כאפקטיבי".

יצירת קהילה אמנותית

כשהוא נשאל על פתרונות יצירתיים כדי להפוך את לימודי האמנות בעידננו למשמעותיים יותר, הוא חוזר שוב ושוב לעיקרון מנחה אחד: שבירת היררכיות. "אני דוגל בתפיסה שלפיה כולנו המוסד - כולנו תלמידים, כולנו צוות, כולנו מורים. התפיסה הזאת מובילה לפרויקטים שבהם הסטודנטים מלמדים את המורים, המורים הופכים לטכנאים וכדומה.

"בתערוכות אנחנו תמיד מציגים עבודות סטודנטים וסגל יחד, וכך אנחנו מצהירים שהעבודות של המורים לא בהכרח טובות יותר משל התלמידים. אני, למשל, נהנה להסתכל על עבודה של סטודנט ולחשוב 'זה יותר טוב מהדבר האחרון שאני עשיתי'".

בישראל הולך וגדל מספר הסטודנטים שמסיימים מדי שנה בתי ספר לאמנות, אבל רק אחדים מצליחים להשתלב בסצנת האמנות המקומית התחרותית. "בבריטניה המצב דומה", אומר שאדי, "ויהיה יומרני להגיד שכל תלמיד שלנו יהפוך בסוף לאמן. אי לכך אנחנו עובדים על הקמת רשת תומכת של בוגרי בית הספר, כי חשוב להיות שם בשביל התלמיד גם אחרי שהוא מסיים את לימודיו. ברגע שיש לך קשרים יהיה לך קל יותר גם אחר כך, בעולם האמיתי".