"האיור קשור לאהבת הטקסט"

"האיור הוא 50% מהסיפור, זו לגמרי יצירה משותפת. זו מלאכה קשה ותהליך ארוך ומלא מחשבה", אומרת בתיה קולטון, מאיירת ומרצה לאיור בשנקר שחתומה על לא מעט ספרים קלאסיים. בימים אלה רואה אור מהדורה חדשה לספרה של מרים ילן־שטקליס "המסע אל האי אולי", בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בליווי איוריה של קולטון.

"יש טקסטים שנקשרתי אליהם, כמו 'המסע אל האי אולי'", אומרת קולטון (47). "האיור קשור לאהבה לטקסט, ולכן מאיירים הם הרבה פעמים אנשים שכותבים. ספרי האיור הטובים הם כאלה שהיוצר הוא גם הכותב, כמו מוריס סנדק או טומי אונגרר. כשאני קוראת טקסטים שגדלתי עליהם ואני קשורה אליהם כמו זה, אני רוצה לצייר אותם וזה משמח אותי, זו מעין סגירת מעגל".

מתוך "המסע אל האי אולי". "התעלמתי ממה שמבוגרים חושבים"

ספרה של ילן־שטקליס מספר על מסעם הלילי של הילד דני, קוץ הדוב, רוץ הכלב ומוץ החתול אל רופא הצעצועים הגדול באי אולי, כדי לתקן את הבובה השבורה אלישבע. "תמיד נהניתי לחשוב מה קורה עם הצעצועים בלילה", אומרת קולטון, "התעלמתי מכל הדברים שאנחנו המבוגרים חושבים, מהפוליטיקלי קורקט, ונשארתי עם הסיפור עצמו".

הספר יצא לראשונה ב־1944 אך לא איבד מקסמו. הוא מזכיר את "צעצוע של סיפור", שיצא לאקרנים יותר מ־50 שנה אחרי "המסע אל האי אולי".

מתברר שהמחשבה חלפה גם אצל קולטון: "רציתי לצטט בהקדשה שורה מתוך הסרט אבל בסוף ויתרתי. מעבר לזה ש'צעצוע של סיפור' זו טרילוגיה מבריקה, חשבתי עליה הרבה כשציירתי את הספר. זו אמנם תרבות אחרת, אבל כזו שמדברת אל כולנו, ומבחינת התכנים יש דברים דומים. אני בכלל איירתי את הספר כמחווה לסדרת ספרי 'נאדי' הקטנים".

בתיה קולטון. מחווה לסדרת "נאדי"

למרות העברית המיושנת יחסית, הילדים מתחברים אל הקלאסיקות.

"הקראתי את הספר בכיתה ב' של בתי והיה שקט מוחלט כי הסיפור פה גובר על המילים. אני חושבת שזה ספר על־זמני. יש ספרים טרחניים וכתיבה שמרחיקה את הקורא, אבל זה ספר קולח שהילדים מבינים את הטרמינולוגיה שלו, וזה נפלא שיש אותו בקאנון העברי".

רוב עלילת הספר מתרחשת בלילה. איך מאיירים את זה?

"קשה מאוד לצייר לילה, אבל אלה קשיים שאני אוהבת כי אז הפתרונות שלי נהיים יצירתיים. אני חושבת שברוב המקרים הצלחתי להתגבר על החושך. היה לי קשה בחצי הספר הראשון וחיכיתי שהם כבר יגיעו לאור, וכשהם הגיעו אליו, נשמתי לרווחה. זה היה רגע קסום ומכונן".

איור של קולטון מתוך "המסע אל האי אולי". "המאייר לא רק נותן שירות ומצייר מה שכתוב, אלא גם יוצק תוכן"

קשר אישי

קולטון מספרת כי זה לא פשוט לעבוד על איור לספר כשהסופרת שלו אינה בין החיים. "יש לזה יתרונות וחסרונות", היא אומרת, "היתרון הוא שלא צריך לנהל עם הסופר דיאלוג והוא לא אומר לך איך היה רוצה שתצייר. זה לא הוגן שאומרים למאייר איך לצייר, כי הסיפור האיורי הוא מקביל. המאייר לא רק נותן שירות ומצייר מה שכתוב, אלא גם יוצק תוכן. לכן יש המון הקלה ושחרור בלהיות אדון לעצמך.

"החיסרון הוא שכאשר יש דברים ספציפיים שמפריעים לך, אי אפשר להשמיט מהטקסט. אני עובדת הרבה עם נורית זרחי וזה תענוג. חשוב לה החוט של הסיפור, והיא מרשה לי להוריד מה שבא לי אם זה מכביד עליי ולא פוגע בעלילה. אם המאייר הוא גם הכותב הוא יודע לעשות את האיזון. ב'ארץ יצורי הפרא' יש את הזיקוק הכי נכון, מוריס סנדק עבד עם עצמו וזו סימביוזה מושלמת.

"בספר הזה הגיבור דני וחבריו, למשל, כותבים בגיר על האוטו והמטוס. ידעתי זאת מההתחלה והתעלמתי כי לא רציתי לקשקש על הציורים שלי. אם מרים היתה בחיים, זה דבר שהייתי מבקשת להוריד. כשסיימתי, עורכת המהדורה המחודשת יעל גובר אמרה שחסרים הכיתובים. לא יכולתי להתמודד עם זה אז פניתי לרותו (מודן, מאיירת ומרצה לאיור - מנ"ש), חברתי הטובה, אמרתי לה שאני לא מסוגלת לעשות זאת. היא עשתה זאת מצוין ונהנתה מזה כי לא היה לה את הקשר שלי היה עם הציור".

"המסע אל האי אולי"

אמנות האיור

קולטון כתבה גם ספר קומיקס למבוגרים ומכירה בהבדל בין איור למבוגרים ולילדים. "במקרה הזה הטקסט הוא לילדים וכך אני ניגשת אליו. יש בין השורות דברים שמבוגר יכול לפרש איך שהוא רוצה, אבל ילדים הם מאוד חופשיים עם המחשבות שלהם, להבדיל מאיתנו. אז אני מנסה להשתחרר מזה אבל ברור לי שבתת־מודע נכנסים לאיורים עולמות שלי".

קולטון מודה שהיא סלקטיבית בבחירת הספרים שהיא בוחרת לאייר, נמשכת בעיקר לספרים קלאסיים וסולדת מספרות מגויסת. "אני אוהבת סיפורים שאפשר לצטט מהם, שעולם הדימויים שלהם לא יהיה מפורש ותיאורי מדי וישאיר אניגמה שאפשר להשלים בציור", היא אומרת, "אני מתייחסת לעבודתי מאוד ברצינות, כי האיור הוא סיפור. ספר, בעיניי, הוא אמנות, ולא נוצר בשביל למכור. יוצאים המון ספרים שמשרתים צורך של מבוגרים להסביר לילדים דברים, עם ניסיונות מזעזעים של חריזה. אני לא מוכנה לזילות המקצוע, ואני מסרבת להרבה טקסטים שאני לא רוצה לאייר.

"אני לא עושה מזה כסף כי בארץ אי אפשר להתפרנס מלצייר ספרים, והוצאות הספרים לא אשמות בכך. זו עבודה כל כך קשה ומורכבת שקשה להעריך את הסכום הריאלי שמאייר צריך לקבל. אז אני מלמדת ועושה דברים אחרים שיאפשרו לי לעשות את הדבר שאני הכי אוהבת".