ביקורת הופעה: טונות של כישרון
הקולקטיב השיקו את אלבומם השני ביום חמישי במועדון הבארבי מול אולם מלא והציגו את הנוסחה להצלחה של להקה עצמאית בישראל: מקצועיות, עבודה קשה וגיוון מרשים. זו כמעט גרגרנות, אבל רצוי שהם יסתכנו קצת יותר
אולי שמעתם את השם של הקולקטיב לראשונה בהקשר לזוגיות של נינט טייב עם גיטריסט הלהקה יוסי מזרחי, או כהרכב הליווי שהמציא מחדש את שלומי שבן. תהיה הסיבה שתהיה, אם זה גרם לכם להגיע להופעה שלהם - הרווחתם.
הקולקטיב היא להקה מוצלחת מאוד, והדרך שעשו חבריה הופכת אותה למודל להתנהלות נכונה של להקה עצמאית בעידן ללא להקות גדולות חדשות. הם לא נדחפים בידי חברת תקליטים גדולה אלא בזכות היותם חבורת נגנים מקצוענים שאינה מפסיקה לעבוד ולהשתכלל. הם לא רק עושים את המסלול הקבוע בין פסטיבלים באירופה, ולא רק מטפחים קהל מגוון שהולך וגדל עם כל הופעה - הם ממש נמצאים בכל מקום. כל כך פשוט, אבל כל כך נדיר.
הופעות מול בארבי גדוש הן לא עניין חדש עבור השביעייה החרוצה, ואירוע ההשקה לאלבומם השני שהתקיים ביום חמישי האחרון אינו יוצא דופן מהבחינה הזאת. במשך קצת יותר משעה, לא כולל הדרן, הציגו הקולקטיב מופע מוזיקלי עשיר.
קהל משולהב
הקהל זיהה את קולות הווקודר (מקודד קול) שפתחו את "Pangaea", האלבום החדש, והגיב בהתלהבות שנשמרה לכל אורך ההופעה. מפופ־רוק אלקטרוני הקולקטיב חתכו לרוק קולג'ים, ונגעו קצת ברוקנ'רול, בקברט ובארט רוק. הכל היה משויף ומתוקתק, וגם כשזה היה צפוי זה הצליח לשמור על גיוון לעומת השיר הקודם. מלבד נגן הבס והמתופף, חמשת החברים הנותרים - בהם רועי ריק ועידן רבינוביץ' שמתפקדים כסולנים - ניגנו על שלל כלים: גיטרות, קלידים, סמפלרים, מפוחית, בנג'ו וסקסופון. בשיר שסגר את ההופעה, לדוגמה, יוסי מזרחי דילג בין סמפלר לגיטרה לתיפוף על העמוד שסמוך לבמה, ואם אני זוכר נכון הוא גם נגע בקלידים לכמה רגעים.
חברי הלהקה כל כך נחמדים ומתוקים, שלפעמים מתחשק שיסתכנו קצת יותר: שילכו עם טונות הכישרון שלהם לאיזה שיא קיצוני שאי אפשר להוציא כסינגל. ברגעים אחרים נדמה שאולי זו כבר גרגרנות, לצפות מהרכב מגוון, מהוקצע וחרוץ כל כך, עם קהל משולהב בגילים משתנים, ליותר מזה. הטון של ההופעה היה שמח ומקפיץ ברובו, לצד כמה שירים שקטים ורגעים מלנכוליים. "Pancakes" פנה בחדות לכיוון אפל וגליצ'י, עם קלידים נמרחים אופנתיים ומפתיעים, במה שהיה אחד השיאים בערב.
בשלב הזה נדמה היה שהם יוכלו לנגן כל סגנון שרק ירצו. את "Whiskey Eyes" המקפיץ הם ביצעו מול עשרות סטיקלייטים ענקיים שנזרקו לקהל והונפו לפי קצב המפוחית עטורת האפקטים של רועי ריק.
עפים באוויר
השיר שסגר את ההופעה היה "Simon Says", השיר הראשון מאלבומם הראשון. בסיומו הוא הפך לקטע טכנו עמוס כלים וסולו סקסופון. מיד כשהסתיים הושמעה הקלטה מסרטון של יואב "הצל" אליאסי, שבו הוא מתנער מקריאות ההסתה שהפיץ לכאורה בפייסבוק בחודשים האחרונים, ובתוך שנייה הבארבי עף לאוויר מקטע דאבסטפ מפתיע.
יצאתי בתחושה שאם הערב היה נמשך עוד קצת, הקולקטיב היו מנגנים גם מוזיקת כליזמרים, פאנק או סלסה, ושהם בעצם ינגנו כל מה שנדמה להם שהקהל רוצה לשמוע. מתברר שיש הרבה מאוד שרוצים לשמוע אותם, וזה כיף.
רגעים שנזכור ביום שאחרי
1. הסקסופון שנשלף תמיד ברגע הנכון. ב"Turn To Cry" זה היה יפה ממש
2. "Pancakes" - הפתעה שכאילו נרקחה עבור בלוג היפסטרי, ועדיין אמינה ומוצלחת
3. "Simon Says". התכת ז'אנרים ורסטילית בסיום סוחף
