10 הבוגרים המסקרנים של בתי הספר המובילים לעיצוב ואמנות
ערן ברבקוב מבצלאל, הדר מיץ מבית ברל, א. לי לרמן, אמנות ממכון אבני, מיכל כספי מבצלאל, תום לוי מהמכון הטכנולוגי חולון ועוד
09:4907.08.14
ערן ברבקוב, עיצוב קרמי וזכוכית, בצלאל
ערן ברבקוב צילום: סשה פליט "צלחתניים", פרויקט הגמר של ערן ברבקוב (27, במקור ממושב שריגים, עכשיו גר בירושלים), מורכב מיצורים קטנים, כדוריים וחמודים מקרמיקה, שנעים ונושמים, ולכל אחד מהם אופי וקול משלו - יש אפילו אחד ששר.
קרמיקה נושמת צילום: סשה פליט "עבדתי עם קרמיקה כל כך הרבה שנים, עד שהרגשתי שהיא הרבה יותר חיה ממה שחושבים. הפרויקט הוא בעצם סוג של מעבדה שנועדה להפיח חיים בחפץ הקרמי, מתוך ניסיון לברוא חוויה חושית שאנחנו לא רגילים לראות. זו חוויה שהיא גם גלריסטית וגם של התבוננות ממושכת, לא של רגע. כל צלחתן הורכב מ־31 צלוחיות, שחוברו בשכבות באמצעות קפיצים והמון רצון. היו הרבה שאמרו לי שזה לא יעבוד".
כשאהיה גדול: "חולם להמשיך וליצור את העיצובים שלי ולהציג במומה בניו יורק".
הדר מיץ, אמנות, המדרשה לאמנות בבית ברל
המיצב "Hold the Sun" של הדר מיץ (25, מרעננה) מורכב מסוגי מדיה שונים שאין היררכיה ביניהם.
"אני מוצאת חומרים שמפתים אותי, בדרך כלל כאלה שעוסקים בטבע, בסוג של מוות, במשהו שתם זמנו, ואז לוקחת את הדימוי ומתחילה להזיז אותו ולהחיות אותו מחדש. אני מתחילה עם ציור במחשב, ואם זה לא מספיק אני מקרינה אותו. תהליך העבודה הוא משחקי מאוד, ואני אף פעם לא יודעת אם בסוף זה יהיה אובייקט, עבודת וידיאו או משהו אחר. המטרה שלי היא שכאשר הצופה ייכנס לחלל הוא ירגיש שהוא נכנס למרחב אחר, מרחב אטי ומדיטטיבי. הדימוי החוזר בעבודות הוא של פרפר, יצור יפה שרוצים לתפוס ולמסגר, אבל זה בלתי אפשרי מבלי להרוג אותו".
משחקים עם סביבת מוות כשאהיה גדולה: "חולמת לחיות על אי בודד באפריקה, בין ביצות וחיות פרא, עם מחשב ותוכנות אדובי".
א. לי לרמן, אמנות, מכון אבני
בפרויקט שלה "Welcome to Hell" עוסקת לי לרמן (30, מראשון לציון) בגיהינום - לא זה שאחרי המוות, אלא זה שבחיי היומיום.
"בהסתכלות ראשונה העבודות נראות נקיות מאוד, לבנות ותמימות, אבל מבט שני מגלה את הבעיות שמתחת לפני השטח: מובייל שעשוי מסכינים מסמל את העובדה שהעולם הוא לא כזה יפה ונקי כמו שסיפרו לנו בילדותנו; כנפיים מוארות מוצבות בחדר שהגג בו הולך והופך נמוך, כך שממשהו שמימי הן הופכות למשהו גדול ומאיים. זו בדיוק התחושה שגורמת לי עיר כמו ניו יורק. אני מאוד אוהבת אותה, אבל מרגישה מתחת לבניינים הגבוהים כאילו משהו תוקף אותי".
גיהינום מתחת לפני השטח כשאהיה גדולה: "חולמת לפגוש את מרינה אברמוביץ', להכיר את ג׳ף קונס, לעבוד עם ניר הוד ולהציג במומה".
מיכל כספי, צורפות ואופנה, בצלאל
התכשיטים ואביזרי האופנה שעיצבה מיכל כספי (27, במקור מהרצליה וכרגע גרה בירושלים), במסגרת ״עבד כי ימלוך״, עוסקים במפגש הניגודי בין חומרים אורגניים ומתכלים לבין תכשיטים יוקרתיים. "לקחתי חומרי גלם פשוטים, אפילו נחותים ומגעילים, והסבתי אותם לצורות שיגרמו לאנשי המערב לרצות לענוד אותן: שכמייה מלכותית מכותנה שקטפתי בשדה; ענק שעשוי מגללי עזים; ושרשרת מקרח ופיגמנט, שנמסה ברגע שמוציאים אותה מהמקפיא ומשאירה כתמים במקום שהונחה".
ענק שעשוי מגללי עזים כשאהיה גדולה: "חולמת לעשות קולקציות תכשיטי אופנה עם בתי האופנה הכי גדולים ולעצב אקססוריז ותכשיטים לכוכבות הפופ הגדולות בעולם".
תום לוי, עיצוב תעשייתי, המכון הטכנולוגי חולון
פרויקט הגמר של תום לוי (31, גדל בעמק חפר, גר בדרום תל אביב), "A Matter of Light" חוקר את האור ובודק את השימוש בו כחומר.
"הכל התחיל כשראיתי איך זכוכית מגדלת מקרינה את האור מהחלון והופכת אותו בצד השני. הבנתי שיש באור אינפורמציה נוספת, וניסיתי לבדוק איך אני עובד איתו כחומר גלם ומעצב אותו. באמצעות מקטב (מסנן פולרייזד, שהוא רשת ננו־מילימטרית שנמצאת בשימוש בעיקר במסכי LCD), הצלחתי למעשה ׳להחזיק׳ אור ביד ולעבד אותו - להחליט איפה הוא יעבור ומה הכמות שתעבור. את המחקר יישמתי בגופי תאורה שמתחקים אחרי שלושה מצבי תאורה בסיסיים: אור יום, דמדומים ואור לילה".
עיבוד אור כשאהיה גדול: "תוכנית־העל היא לחיות באיזה יער, סמוך לבירת עיצוב עולמית, ולהצליח לשלב בין העיצוב והיצירה לאורח החיים. זן ואמנות העיצוב".
לינא עבאס, עיצוב אופנה, שנקר
אום כולתום היתה מקור ההשראה לקולקציה של לינא עבאס (22, מג'וליס), הסטודנטית הדרוזית הראשונה בשנקר.
"כילדה התעוררתי בבוקר לשירי אום כולתום, והקולקציה מתבססת על אותה תחושה: הסנוור מהאור, הטוהר והניקיון, ולכן בחרתי בלבן. הקול והאישיות שלה גדולים בעיניי לאין ערוך מהקישוטים ומהבגדים שלבשה, וניסיתי להעביר את הרעיון הזה בפרויקט. היא החלה את דרכה כזמרת של שירי דת, ולכן שילבתי גם הדפסים שמבוססים על אלמנטים ממסגדים".
קולקציה בהשראת אום כולתום כשאהיה גדולה: "חולמת להתמחות אצל אלי סאאב ולהקים בית אופנה בארץ ובחו״ל לשמלות כלה וערב".
יפעה ראובן, עיצוב טקסטיל, שנקר
מבנים סרוגים, תלת־ממדיים ומתקפלים מאפיינים את הפרויקט של יפעה ראובן (28, במקור ממושב מנות, גרה בגבעתיים). בסריג שלה יש חלקים נוקשים ורכים, ולכן הוא גמיש ובעל נפח.
מבני בד דמויי כוורת "אמא שלי כוורנית שמייצרת דבש, והפרויקט מתייחס לכוורת. ניסיתי ליצור חומר חדש בהשראת ההתפתחויות הצורניות בה - אזורים ריקים לעומת אזורים אטומים שמכילים דבש. ההתחלה היתה מחשבה טכנית על שילוב בין שני חומרים - אחד רך ואחר קשה - בתהליך של סריגה תעשייתית. המבנים התלת־ממדיים שיצרתי משלבים אזורים רכים וקשים באותו האובייקט, ומלבד הכוורת ישנו שילוב בין המקום שממנו באתי למקום שאליו עברתי, בין הטבע לעיר".
כשאהיה גדולה: "רוצה להמשיך לחקור את האסתטיקה, החומר, השימוש והביטוי העצמי".
אבירם בן שושן, תקשורת חזותית, ויצו חיפה
ההבדלים בין "ישראל היום" ל"הארץ" הופכים לוויזואליים בפרויקט של אבירם בן שושן (28, במקור מאשדוד, גר בחיפה). הוא מפרק ומרכיב מחדש היבטים חזותיים בשני העיתונים ומציע נקודת מבט אחרת על העיתונות.
"אני אוהב מאוד עיתונים, אבל אני האדם הכי לא פוליטי שיש. המטרה שלי היתה להראות שתפקידי כמעצב הוא לא רק אסתטי, אלא גם כזה שיכול ליצור תוכן באמצעות עיצוב. במקום לבחון את התוכן של הכתבות ב'ישראל היום' וב'הארץ', בחנתי את צורת התוכן: קומפוזיציה, צבע, פונטים וכדומה.
"ישראל היום" מול "הארץ" "גרסתי 30 גיליונות של כל אחד מהעיתונים, ובכל פעם הוצאתי משהו אחר: קווים, צבעים, פונטים וכותרות. הנחתי את החומרים שבודדתי על שני משטחים והשוויתי ביניהם. בשלב הבא השוויתי בין נושאים: מה היחס בין צהוב לשחור בגיליונות יום השואה, למשל, או כמה פעמים מופיעה המילה 'ישראל' ביום העצמאות. הופתעתי לגלות שב'הארץ' היא מופיעה יותר פעמים. בסופו של דבר הפרויקט לא רק מדבר על שני העיתונים האלה, אלא גם מציע נקודת מבט על החברה הישראלית".
כשאהיה גדול: "תמיד רציתי להיות מורה, ועכשיו אני רוצה ללמד עיצוב. החלום הרחוק הוא להקים סטודיו עצמאי שיש לו לקוחות בכל העולם".
מאיה רומבק, אמנות, בצלאל
דודתה של מאיה רומבק (28, במקור ממזכרת בתיה, גרה בירושלים) היתה תופרת, והפרויקט שלה שואב השראה מזיכרונות הילדות מולה ומהשורשים במזרח אירופה.
רקמה רוסית על שעוונית "אני רוקמת על שקפים ועל שעוונית, מצעים שמאפשרים לי לשחק עם הרקמה. אף שבבית שלי לא היו סממנים רוסיים מובהקים, לקחתי את עולם הדימויים הכביכול מוכר מהמקום הזה. הדימויים הרקומים הם של דוגמאות שטיחים שאני מוצאת באינטרנט. אני מצמידה הדפסת זירוקס לשעוונית, רוקמת עליה ולאחר מכן תולשת את ההדפסה, והמטרה היא להפוך את השטיחים לקלים ממה שהם באמת. השעוונית מאפשרת לי להפוך אותם ליצירה ישראלית שהיא שלי".
כשאהיה גדולה: "חולמת להתמזג עם עולם הטקסטיל".
אבירם כהן סיטיון, עיצוב פנים, מכון טכנולוגי חולון
"צימנטיק", פרויקט הגמר של אבירם כהן סיטיון (28, מתל אביב), יוצר מפגש מפתיע בין בטון וספוג, והתוצאה היא כריות ואריחים מבטון רך וספוגי.
בטון רך, גמיש וחם "החוויה הראשונית שלי מבטון היא של חומר קשה וקר, ורציתי לשבור את התדמית הזאת. בתהליכי העבודה ערבבתי אותו עם פולימרים שונים עד לקבלת חומר חם ורך שנראה כמו בטון. כבר פנו אליי הרבה מאוד מעצבים וחברות בבקשה ליצור ממנו אביזרים למיטה, חיפויי קיר, ריפוד ופתרונות אקוסטיים".
כשאהיה גדול: "אני רוצה להקים סטודיו יצרני שבו אוכל לתת מקום לרעיונות שלי ולהביא אותם לעולם".
