מוזיקה: דבר אחד אמיתי
הגעגועים לוויניל השיבו לחיים גם את מועדוני התקליטים. Vinyl Me, Please שולחת למנוייה תקליט אחד בחודש - וגם מתכון לקוקטייל שילווה את ההאזנה
על אף מהפכת ההורדות הדיגיטליות והסטרימינג, ואולי דווקא בגללה, כסוג של תנועת נגד, תקליטי הוויניל זוכים לפריחה בקרב חלק מחובבי המוזיקה.
יותר אלבומים חדשים יוצאים בפורמט הוותיק, אלבומים ישנים זוכים להוצאות מחודשות, והעיסוק באיסוף תקליטים והחלפתם הופך נפוץ יותר. תופעה אחת, שליוותה את תור הזהב של התקליטים בשנות השבעים והשמונים, מועדוני תקליטים כמו Columbia Record Club או RCA Music Service, כמעט עברה מהעולם - אך לאחרונה היא חזרה לפתע מן המתים בנוסח מודרני, בדמות הסטארט־אפ Vinyl Me, Please, שהקימו שני חברים משיקגו, מאט פידלר וטיילר בארסטו.
מועדוני התקליטים המסורתיים של חברות התקליטים היו בעיקרם קטלוגים להזמנת תקליטים בדואר, במחיר אטרקטיבי במיוחד למי ששילם מינוי חודשי. Vinyl Me, Please לוקח את הסיפור למקום קצת שונה: משלמים27–23 דולר בחודש בארה"ב או 44–38 דולר במדינות אחרות, ומקבלים מדי חודש תקליט אחד שצוות החברה בוחר, ולצדו מתכון לקוקטייל שמתאים ללגימה בזמן ההאזנה, והדפס של עבודת אמנות שנוצרה בהשראת האלבום או נבחרה ללוות אותו. אי אפשר לבחור, אין החלפות ואין החזרות.
"המטרה שלנו היא לשלוח לך בכל חודש אלבום משמעותי ומעניין, כזה שתוכל להקשיב לו עשר פעמים בלי להשתעמם, כזה שלדעתנו הוא פריט חיוני בכל אוסף תקליטים", אומר בארסטו. "בסופו של דבר, אם תהיה מנוי שלנו במשך שנה או שנתיים, יהיה לך בסיס יציב לאוסף תקליטים ראוי לשמו".
השניים הכירו כשעבדו יחד בחברת סטארט־אפ, וכך גילו את העניין המשותף שלהם בעולם שכבר לא קיים. אחרי שעבדו על הקונספט והחברה במשך כחצי שנה, הם החלו להחתים מנויים. כיום, לדבריהם, יש כבר כ־1,000 כאלה, הרוב מארה"ב וקצת מבריטניה, אוסטרליה, רוסיה וקנדה.
סינון מקצועי
האלבומים הנבחרים הם ממגוון ז'אנרים - רוק, ג'אז, אינדי, סול - והניסיון לחשוף מאזינים לז'אנרים חדשים הוא חלק מרכזי באג'נדה. את תהליך הסינון עושים השניים בהתייעצות מתמשכת עם צוות עמיתים מהתחום, ובהם די.ג'ייז, אנשים שעובדים בלייבלים וקובעי טעם אחרים.
בין התקליטים שנשלחו למנויים עד כה (ארכיון השירות נמצא כולו באתר החברה) אפשר למצוא את "A Sea of Split Peas" של הסינגר־סונגרייטרית קורטני בארנט, את אלבום הבכורה של היוצר האלקטרוני SBTRKT, את "פריז 1969" של תלוניוס מונק, את "The Earth is not a Cold Dead Place" של הרכב הספייס־רוק המעולה Explosions in the Sky ואת "Celebration Rock" של הלהקה הקנדית Japandroids.
"בתקופה של הצפת מידע, כשכל אחד יכול לעשות מנוי לספוטיפיי או rdio ולקבל תמורת כמה דולרים בחודש גישה לעשרות מיליוני שירים, אנחנו חושבים שפחות זה יותר. אנחנו רוצים להפוך את ההאזנה למוזיקה לחוויה אינטימית, אישית ומשמעותית יותר", אומר בראסטו.
"לדעתנו תקליט ויניל יכול לעשות את זה טוב הרבה יותר מעותק דיגיטלי. זה כמו ההבדל בין אח בוערת לבין מסך מחשב שמציג צילום וידיאו של אח בוערת. תעשיית המוזיקה מתמקדת בשנים האחרונות בסינגלים, ואנחנו רוצים להחזיר את האלבום השלם למרכז הבמה".
חלק מהאלבומים שנשלחים למנויי השירות הם הוצאות מיוחדות במהדורה מוגבלת, שהופקו במיוחד עבורו, למשל האלבום של הרכב ההיפ־הופ סיזיפוס שהודפס ב־1,000 עותקים בלבד, ממוספרים ידנית, על גבי ויניל צהוב שקוף למחצה.
אי אפשר להתעלם
לצד האלבומים, השירות מציע למנוייו ניוזלטר שבועי באימייל עם המלצות על אלבומים חדשים, מדריך לחיפוש תקליטים בחנויות, פלייליסט של כל אחד מהאלבומים בארכיון בספוטיפיי, בלוג עם קטעים חדשים וראיונות עם אמנים.
"אנחנו לא נגד שירותי המוזיקה הדיגיטליים וגם לא מנסים להתחרות בחנויות התקליטים", מסביר בראסטו. "אנחנו מספקים שירות מסוג אחר - דבר אחד שאנשים לא יוכלו להתעלם ממנו, אלבום שאומר משהו אמיתי, כזה שיש לו אימפקט מתמשך, בפורמט שדורש ממך להישאב פנימה לתוך הדבר הזה שהאמן רוצה להגיד למאזינים".
