$
מוסף באזז יולי 2014
מוסף באזז יולי 2014

כל עקבה לטובה

בלי הפעלות, ריקודים ומתנפחים, ועם המון שקט, ים צלול ושירות קשוב, חופשה בעקבה היא קפיצה נוסטלגית לישראל שאבדה, ונמצאה מחדש דווקא בירדן

שגיא גרין 08:5902.07.14

אם לסבתא היו גלגלים, או במקרה שלנו אם לאבא היו גלגלים, או לכל הפחות אם לצ'ימידן השחור הענק שהוא סחב על הגב היו גלגלים - אז כל העסק הזה של מעבר הגבול מישראל לירדן היה הרבה יותר קל. חברים המליצו על חופשה בעקבה; הזמנו מקום דרך הרשת, הגענו בטיסה לאילת, וכעבור עשר דקות במונית היינו במעבר הגבול. משפחה של אמא־אבא־שני־ילדים עוברת בערב חג השבועות את מסוף הגבול הישראלי השומם למדי, ועכשיו חוצה את הגבול בהליכה ברגל, כמה עשרות מטרים, עד לצדו הירדני של המסוף.

 

חוקי האיסור על עישון במקומות ציבוריים ובחדרי משרדים טרם נכנסו לתוקפם בממלכה ההאשמית. יש בזה משהו מפתיע ומוזר, ומחניק: יושבים חיילים, שוטרים ואנשי מכס מתחת לתמונות הענקיות של המלך חוסיין, המלך עבדאללה ויורש העצר חוסיין, עדיין במראה של ילד בר מצווה; עשן הסיגריות שלהם מתערבב באוויר המזגנים, והם שולחים אותנו מאחד לשני. אתה סוחב את ממותת הצ'ימידן מחדר לחדר: באחד תקבלו חותמת, בשני פתקה, בשלישי אישור, לא, תחזרו לחדר שבו התחלתם את הסיבוב. פעם ראשונה בירדן? איפה תשהו? אה, במובנפיק? אוקיי, תבלו.

 

בחוץ ממתינות המוניות הירוקות. לא צריך להדק שום חגורות, עניין לא קל להורים שעברו את מכבש התעמולה של הרשות לבטיחות בדרכים. הילדים לא קשורים מאחור, הנהג טס, ובכל מקרה כעבור פחות מעשר דקות נוספות אנחנו במלון הענקי. ההזמנה נקלטה והחדר מוכן. עד שהבל־בוי יגיע, שבו ושתו מיץ רימונים במזגן של הלובי "הכי מפואר שראיתי בחיים שלי", כפי שציין בני.

 

מסוף הגבול מסוף הגבול צילום: אדר זאבי

 

כשברוס וויליס נכנס לחדר המלון שלו בסרט המופת "מת לחיות", הדבר הראשון שהוא עושה הוא לחלוץ נעליים (ואז הוא מעביר את כל סרט הפיצוצים הזה כשהוא יחף). אני, דבר ראשון, מחפש את הכספת. אין צליל נעים יותר לאוזני התייר שלי מאשר הדלת של קופסת הפלדה שנסגרת ונפתחת מעדנות אחרי שהקשתי את הקוד הסודי על דלתה. דווקא כאן נכונה לי אכזבה: העסק סגור על מנעול ובריח. כשהתקשרו מהקבלה לשאול אם הכל כשורה סיפרתי להם על המשבר שאליו נקלענו אני, ארנקי ודרכוני, וכעבור רבע שעה בא איש שירות ופתר אותו.

 

ילדיו של המחבר ובריכת המלון. בתי בת השלוש התמקמה מיד על קו המים בחיפוש אחר אבנים יפות, ומבחינתה היתה יכולה לעבור לגור שם ילדיו של המחבר ובריכת המלון. בתי בת השלוש התמקמה מיד על קו המים בחיפוש אחר אבנים יפות, ומבחינתה היתה יכולה לעבור לגור שם צילום: אדר זאבי

 

הדבר השני שטעון בדיקה הוא חדר האמבטיה, שכן אלוהים, כידוע, מצוי בפרטי הטואלטיקה הקטנים. כאן כולם ניצבו בחדר השיש והקרמיקה הבוהק: המתקן שמחזיק את חבל הכביסה הקטן, המרבד העבה למרגלות האמבטיה, כלי קרמיקה מקומית בעבודת יד שבו הונחו סבונים ושפופרות של קרמים ותמרוקים, אפילו צינור טוש קטן לצד האסלה. והכי חשוב, המגבות: עבות וצחורות וענקיות, ממש כמו בבית, אפילו גדולות יותר. מגבות חמישה כוכבים.

 

המלון־חמישה־כוכבים שלנו בעקבה שייך לרשת מובנפיק השוויצרית. אלה שני מבני ענק המחוברים בגשר, עם שלוש בריכות, חוף ים פרטי, שמונה מסעדות, ברים, קיוסקים, חנויות, מספרה, חדר כושר, סאונה ויותר מ־250 חדרים. העיצוב הוא אנסמבל מזרח־מערב: אהילי נחושת אוריינטליים לצד אהילי נייר סקנדינביים; כיסאות עם שיבוץ צדף דמשקאי לצד ספסלי פלסטיק בעיצוב איטלקי עילי; קפה טורקי, פינג'אן ונרגילות בגינה שליד החוף, לצד מכונת נספרסו עם קפסולות מתכתיות במטבחים המאובזרים שבחדרים.

 

עקבה עקבה צילום: אדר זאבי

 

גם האוכל - הטעים מאוד - הוא כזה: שולחנות בופה אינסופיים עם מאפי דייניש לצד חלבה; ופלים בלגיים לצד כנאפה; אוכל איטלקי ויפני ותאילנדי לצד חמישי בערב של שווארמה, כבש על האש וחומוס־טחינה־פלאפל־פאטוש; ולאמיצים או למסורתיים: צלוחית פוּל לארוחת הבוקר. מלצר צעיר זיהה שאנחנו ישראלים על פי האופן שבו הגינו את המילה "חומוס", וניסה ללמד את הילדים איך אומרים את זה נכון בערבית. הוא לא הופתע מנוכחותנו, רק התעניין מאיזו עיר באנו ואם נולדנו בתל אביב.

 

נהנים בבריכה נהנים בבריכה צילום: אדר זאבי

 

העירוב הזה מתקיים גם אם בוחנים את ארצות המוצא של האורחים: אלו מגיעים מירדן, ערב הסעודית והמפרץ הפרסי לצד ספרדים, גרמנים, איטלקים ובריטים - ובתווך כמה משפחות של ישראלים, דוברי עברית וערבית כאחד. הערבוב הזה - או הדו־קיום בשלום, אם לנקוט לשון פוליטית - מתבטא באופן המובהק ביותר על שפת הבריכה או על חוף הים, כשלצד תיירים אירופים שצולים את בשרם לכווייה דרגה ג' כשהם לבושים ביקיני־מיני־מיקרו יושבות נשים ערביות אדוקות עם חליפות וכובעי שחייה שמכסים את גופן מכף רגל ועד ראש, פשוטו כמשמעו. בני זוגן, אגב, לובשים את מדי החופשה של בורגני כל העולם, ללא הבדל דת וגזע: בגד ים שלא יושב עליך טוב, כפכפי אצבע וכרס קטנה.

  

נהנים מהבופה נהנים מהבופה צילום: אדר זאבי

 

היינו בעקבה שלושה לילות וארבעה ימים עם הילדים. אני היחיד מבין ארבעתנו שיצא מהמלון. הרחובות שמסביב לקו המלונות שעל החוף מכווני תיירים: הרבה נציגויות להשכרת רכב, מסעדות־מלכודות־תיירים וסוכנויות נסיעות. קצת כמו אילת, בתוספת צריחי מסגדים לבנים פה ושם.

 

מנורות במלון מנורות במלון צילום: אדר זאבי

 

אז למה בעצם נסענו לשם ולא לאילת? ראשית, כי הדיל היה טוב ביחס לתנאים המפליגים של מלון חמישה כוכבים: שלושה לילות וארוחות בוקר בדירה נוחה, מאובזרת, ממוזגת ונאה של שני חדרי שינה וסלון, וכל זה בפחות מ־3,800 שקל (לא כולל 10% דמי שירות, 7% מס עירוני והוצאות נוספות). שנית, כי בעקבה אלה היו סתם ימי חול של אמצע השבוע, עדיין לא בעונת השיא, בעוד שבאילת אלה היו ימי החג של שבועות שהתחברו לגשר ולסוף שבוע בתפוסה מלאה. וגם כי בעקבה אין הפעלות לילדים, אין ריקודים ליד הבריכה, אין מתנפחים, אין מגלשות מים ואין רמקולים שמטרטרים בכל מקום.

 

מדהים עד כמה כל אלה אינם נחוצים: בתי בת השלוש התמקמה מיד על קו המים בחיפוש אחר "אבנים יפות", ומבחינתה היתה יכולה לעבור לגור שם. כי באמת לא צריך יותר במקום שבו יש שקט, וחוף נקי ומטופח הנושא את תו הדגל הכחול לחופים השומרים על איכות הסביבה, וים סוף הצלול, ובריכות צוננות, ואוכל ערב לחך, ושירות קשוב ונהדר.

 

בגבול הישראלי תלויות תמונות צובטות לב של המלך חוסיין עם יצחק רבין, שהמסוף קרוי על שמו. בני בן השמונה התעניין מי אלה והסברתי לו מה רואים בהן. חשבתי אז שאמנם סתם נסענו לארבעה ימי חופשה של בטן־גב, אבל בסוף יצא לנו גם שיעור קטן על שלום. שכן במשך ארבעה ימים הילדים שלי התרוצצו ושיחקו בחול, פגשו והכירו בטבעיות ובדרך בלתי אמצעית, בסככת הקש שלידנו, את שכניהם מארצות ערב שבמשותף איתם - והפעם, אם זה לא קשה, בלי טיפה של ציניות - הם צריכים לבנות לעצמם מזרח תיכון חדש.
בטל שלח
    לכל התגובות
    x