• תפריט
שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף באזז יולי 2014
מוסף באזז יולי 2014

בתוך חדרי הזמן

אחרי שהוזנח עשרות שנים, בית רומנוב, יהלום האר דקו של תל אביב, שוחזר בהשקעה חסרת תקדים של 40 מיליון שקל. עכשיו הוא הופך, עם המבנה האקלקטי שלצדו, ל"דה נורמן", מלון הבוטיק המפואר בעיר. הצצה ראשונה

רוני דורי 09:0102.07.14

זוהי שעת צהריים בכיכר המלך אלברט, בהצטלבות הרחובות נחמני ומונטיפיורי בתל אביב, והתכונה באתר הבנייה בנחמני 23–25 רבה: עשרות פועלי בניין עובדים במרץ לקראת הטרנספורמציה ההולכת ונשלמת של שני מבני השימור לכדי מלון הבוטיק החדש "דה נורמן", משייפים קצוות וצובעים מעקות בחדרי המדרגות.

 

כשחולפים במסדרונות המלון, בין מקררי היין לאטריום המרשים, אי אפשר שלא להתרשם מהחותם התקופתי של המבנים מ־1925, שמתבטא בין היתר בציורי הקיר, בעיטורי התקרה ובדלתות הכפולות והגבוהות - כולם משוחזרים בקפידה. ההידור המודרני שבו מעוצב המלון מותיר די מקום להיסטוריה שמכילים המבנים - עד לא מכבר שכיות חמדה מוזנחות שזימנו צביטה בלב - ולאווירה המיוחדת שהם משרים על הנכנסים בשעריהם.

 

דה נורמן מצטרף לשורה של מלונות בוטיק שנפתחו בשנים האחרונות בלב העיר - מונטיפיורי, דיאגילב, רוטשילד, עלמה ועוד - אבל משתייך לקטגוריה משלו שבה אינו מתחרה עם איש: מלון פאר עירוני בדירוג 5 כוכבים דה לוקס. הרף הגבוה הזה הקנה לו מקום בשורות המותג הבינלאומי הסלקטיבי Small Luxury Hotels of the World (שנציגו היחיד בישראל עד כה היה מלון האפנדי בעיר העתיקה של עכו).

 

בית רומנוב, שהפך למבנה החדרים של מלון דה נורמן. אדריכלית ניצה סמוק: "אם זה היה נשאר בית דירות, מי היה יכול להרשות לעצמו לגור בהן? במלון את לפחות יכולה להרשות לעצמך להיכנס ללילה" בית רומנוב, שהפך למבנה החדרים של מלון דה נורמן. אדריכלית ניצה סמוק: "אם זה היה נשאר בית דירות, מי היה יכול להרשות לעצמו לגור בהן? במלון את לפחות יכולה להרשות לעצמך להיכנס ללילה" צילום: תומי הרפז

 

הפאר הזה מחזיר ליושנה את עטרתם של שלושה מבנים היסטוריים, מהיפים ביותר בתל אביב: בית שפרן שעל פינת נחמני ומלצ'ט נבנה ב־1925 בסגנון האקלקטי, ויכלול כעת 20 סוויטות. בית רומנוב שלצדו, דוגמה יפהפייה של אדריכלות אר דקו שנבנה באותה שנה, יאכלס 30 חדרים ואת משרדי המלון; וילת הבאוהאוס שבחצרו, שנבנתה ב־1939, תכיל כעת חדר ישיבות ל־16 איש וחדר אוכל פרטי ל־20 איש.

 

שלושת המבנים הללו, שמוגדרים מבנים לשימור ברמה א', עמדו שנים רבות מוזנחים, כמעט כאבן שאין לה הופכין, עד שלפני שבע שנים רכשה אותם חברת בלווין הולדינגז (Belvin Holdings), באמצעות חברת קינג אלברט בע"מ שהוקמה לצורך העניין. מאחורי שני השמות האלה עומדים שלושה שותפים: היזם והצלם דניאל קדר, ישראלי שחי בהאיטי; סלי בן צבי, ואזרח זר בשם ג'קובוס צ'אלק גריזל. כדי להפוך את המבנים למלון היזמים גייסו כאדריכל הפרויקט את יואב מסר, שחתום גם על תכנון מרכז פרס לשלום ביפו. מסר שימש גם אדריכל השימור של בית שפרן, ולצדו הופקדה על שימור בית רומנוב פרופ' אדריכלית ניצה סמוק, זוכת פרס א.מ.ת ומי שהקימה וניהלה את צוות השימור של עיריית תל אביב. מהלך השימור הקפדני כלל בין היתר שחזור ציורי קיר ורצפות מצוירות, שיקום של החצר, חשיפת המרתף שהיה חסום בחלקו ו"תלייה" זמנית של בית רומנוב לצורך חפירת חניון תת־קרקעי. על פי הערכות בענף, עלויות השימור לבדן נושקות ל־40 מיליון שקל.

 

יצירת הקשר התפיסתי בין המבנים, השונים מאוד בחזותם, נעשתה בכמה אמצעים. "לקחנו את המעטפת החדשה של תריסי עץ בבית שפרן והמשכנו אותה בבית רומנוב, במשטחי עץ בחצר ובקומת הגג", מספר מסר. "כך גם לגבי שפת התאורה בבית שפרן, שהועברה לבית רומנוב באופן עדין, ולגבי רצפות מצוירות, שלהן נתנו ביטוי בשני המבנים".

 

בית רומנוב (מימין) ובית שפרן בשנותיהם הראשונות. "לפני השיפוץ הם כמעט מטו לנפול, והגינה היתה מגרש אספלט" בית רומנוב (מימין) ובית שפרן בשנותיהם הראשונות. "לפני השיפוץ הם כמעט מטו לנפול, והגינה היתה מגרש אספלט"

 

הקונספט האדריכלי של המלון ביקש לבדל כל תוספת חדשה באמצעות פלדה וזכוכית; בהתאם, נבנתה מאחורי בית רומנוב קופסת זכוכית ייחודית שעולה שש קומות, משלימה קומת גג חדשה שכוללת גם בריכה הצופה לנוף העיר, ומשמשת כאטריום המתווך בין הבניין ההיסטורי לאגף החדש ולווילה. המעבר דרך הבניין ההיסטורי למעלית באטריום חושף את פנים הבניין ואת המתח בין ישן וחדש. "זו אחת הפעמים הראשונות, אם לא הראשונה, שבהן נבנה קיר מסך מברזל ולא מאלומיניום, כדי לקבל את העדינות של כל הפרטים של הקיר הזה", אומרת סמוק. "זו היתה הוצאה לא מבוטלת שהיזמים עמדו בה בגבורה".

 

האדריכל הנשכח

 

בית שפרן נבנה ב־1925 על פי תוכניות של משה צ'רנר, אדריכל מהשורה הראשונה שתכנן בין היתר את בית העיר תל אביב בכיכר ביאליק. הבניין מבטא היטב את הסגנון האקלקטי שרווח בתל אביב באותם ימים ומתאפיין בחלונות גבוהים, דגשים ורטיקליים, חדרים גדולים במידות ארבעה על ארבעה מטרים עם תקרות גבוהות (3.7 מטר), ועירוב השפעות של אלמנטים יהודיים ואדריכלות האסלאם. "לא סתם קראו לבתים האלה 'בתי החלומות'", אומרת סמוק. "הם היו התגשמות חלומו של היהודי שנחשף לסגנון הזה באודסה. זו היתה עבורו יוקרה, והוא רצה לממש את התרבות האירופית במזרח".

 

המבנה בן שלוש הקומות בנוי מסיליקט ומחופה בטיח בדוגמת רוסטיקה פלורנטינית. למעט שינויים פנימיים קלים שהוכנסו בו ב־1937, שכללו הוספת שירותים והחלפת ריצופים, נשמר אופיו המקורי. לאורך השנים, בשל חזותו האירופית והכיכר הממוקמת מולו, הוא שימש אתר צילומים לסרטים וסדרות, ובהם גם "אסקימו לימון".

 

האדריכלית ניצה סמוק: "מבני הסגנון האקלקטי, שמערבים אלמנטים יהודיים ואסלאמיים, היו בתי החלומות של העולים מאירופה. אבל בניגוד לבאוהאוס הם כמעט נעלמו: מ־4,000 מבנים נותרו 500" האדריכלית ניצה סמוק: "מבני הסגנון האקלקטי, שמערבים אלמנטים יהודיים ואסלאמיים, היו בתי החלומות של העולים מאירופה. אבל בניגוד לבאוהאוס הם כמעט נעלמו: מ־4,000 מבנים נותרו 500"

 

בית רומנוב תוכנן בידי האדריכל הגרמני ליאו אדלר עבור הוריה של רעייתו סופיה רומנוב - סוחרי חיטה אמידים שעלו ממזרח אירופה כדי לבלות בארץ את גיל הזהב שלהם. הרומנובים עברו לגור בבית עם השלמתו ב־1925, ואילו בתם סופיה חיה בברלין, שאליה עברה בעקבות אדלר. המבנה, מהסנוניות הראשונות של האר דקו בתל אביב, חף מעיטורים בחזיתות למעט קרניזים משופעים מעל חלונותיו ולצדם, שנועדו להצליל על החדרים; הם גם העניקו לו את כינויו, "הבית הנופל".

 

"אדלר היה שייך לתנועה המודרנית באדריכלות", סמוק שופכת אור. "ב־1925 התנועה המודרנית באירופה ובפרט בברלין היתה בעיצומה, ושימוש באלמנטים מהאדריכלות הקלאסית היה פאסה לחלוטין. אדלר, שהיה תיאורטיקן וגם דוקטור לארכיטקטורה, עניין נדיר לתקופתו, תכנן בניין דירות פונקציונלי, חף מעיטורים, שהותאם לאקלים המקומי בין היתר באמצעות הקרניזים שממשיכים בשיפוע לצד החלונות. שיפוע התמיכות של הגגונים נעשה כדי למנוע את חדירת השמש הנמוכה פנימה.

 

"הבדל נוסף משאר המבנים באותה תקופה הוא שתריסי גלילה מופיעים בכל החלונות בחזיתות הראשיות, בניגוד למבנים האקלקטיים שעשו אז שימוש בתריסי כנף מעץ. המבנה יוצא דופן לחלוטין גם בראייה הקונספטואלית, שהיתה פורצת דרך לתל אביב. לראשונה הרעיון של Form follows function בא לידי ביטוי בבית זה, שמנסה לפתור את בעיית האקלים באמצעות הארכיטקטורה".

 

בקורותיו של בית רומנוב מבנייתו ועד ימים אלה, כך נדמה, שזור הנרטיב של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל במאה השנים האחרונות: ב־1933, שמונה שנים לאחר שחמיו השתקעו בבית, אדלר נעצר בידי השלטונות הנאציים בעקבות פעילותו התרבותית. הוא אמנם שוחרר מהמעצר מקץ לילה אחד הודות לקשריו המשפחתיים, אך בכל זאת החליט להתייחס לתמרור האזהרה ולעלות לארץ. הוא ורעייתו סופיה השתכנו באופן טבעי בבית חמיו הרומנובים. הגברת רומנוב הלכה לעולמה ב־1933 ובעלה מת ב־1940, כחודשיים לאחר שנפצע מנפילת פצצה על הבית בזמן הפצצת תל אביב בידי חיל האוויר האיטלקי, שבעקבותיה גם נחסם חלק מקומת המרתף של הבית. "מאז לא השמישו אותו", מספרת סמוק, "לאחרונה, במהלך העבודות, הוא נחשף מחדש".

 

אדלר, חרף היותו אחד ממבקרי האדריכלות והפובליציסטים החשובים בגרמניה, שכתב אנציקלופדיה לאדריכלות שנלמדת עד היום בפקולטה לאדריכלות בברלין וגם בפקולטה לאדריכלות בבצלאל, חווה קשיי התאקלמות רבים בישראל. הוא ניסה להמשיך את פעילותו כפובליציסט וכאדריכל פעיל בתל אביב, אולם נכדתו נורית מלול מספרת שאופיו הייקי והימנעותו ממרפקנות היו לו לרועץ, ולבסוף הוא ירד מנכסיו. ב־1953 מכרו אדלר ורעייתו את הבית ועברו לקיבוץ עין חרוד, שם התגוררה בתם וירה, כשהם חסרי כל. וירה אדלר הלכה לעולמה ב־2008; הנכדה נורית מתגוררת בקיבוץ עד היום.

 

הצצה לאחד החדרים בעיצוב סטודיו סגראדה הבריטי. עיטורי נחושת על הפרקט ומאווררי תקרה שעשויים ממדחפים של מסוקים ישנים הצצה לאחד החדרים בעיצוב סטודיו סגראדה הבריטי. עיטורי נחושת על הפרקט ומאווררי תקרה שעשויים ממדחפים של מסוקים ישנים צילום: סיון אסקיו

 

בית רומנוב יוחס בטעות במשך עשרות שנים למשה צ'רנר, שהמשפחה שכרה כאדריכל מקומי לפרויקט. צ'רנר היה חתום על התוכניות שאישר אדריכל העיר דב הרשקוביץ רק לאחר תהליך ממושך, כנראה בשל היותן חדשניות מדי לרוח התקופה. שמו של אדלר נפקד מהפרויקט במשך עשרות שנים, ולמעשה נעדר מהרישומים לחלוטין.

 

רק תושייתה של סמוק, שגילתה את קורותיו הודות לצאצאית משפחת אדלר־רומנוב שמשתייכת כמותה ל"ברנז'ה של הפסאודו־היסטוריונים", מנעה למעשה את מחיקתו מספרי ההיסטוריה של תל אביב. "יש ספר של מירה ורהפטיג על הבניינים של התנועה המודרנית, והיא כתבה בהקשר לבית רומנוב שהיא קיבלה את מקור המידע מהקיבוץ, אבל לא ציינה איזה", מספרת סמוק. "אחר כך פגשתי באיזו תערוכה בת משפחה, והיא נתנה לי קצה חוט. זה סיפור עצוב, כי המשפחה שכרה את שירותיו של צ'רנר להוציא את ההיתרים, ובמשך שנים ייחסו לו את הבניין הזה אף על פי שזה היה מאוד לא אופייני לסגנון שלו; צ'רנר תכנן הכל בסגנון האקלקטי. מה עוד שבית שפרן הצמוד תוכנן בידי צ'רנר, ואין שום קשר בין שני הבניינים האלה: זה מכריז על התקופה המודרנית וזה עדיין נמצא עמוק בקלאסיקה האירופית. מעולם לא הבנתי איך זה יכול להיות ששניהם חתומים על ידי אותו אדריכל, בייחוד נוכח העובדה ששניהם נבנו ב־1925, עד שנחשף הסיפור הזה".

 

פריטי עיצוב בחדר. הרהיטים נוצרו במיוחד עבור המלון פריטי עיצוב בחדר. הרהיטים נוצרו במיוחד עבור המלון צילום: סיון אסקיו

 

  צילום: סיון אסקיו

 

את תל אביב של אותם ימים אכלסו רבים מבני העלייה הרביעית. "עד 1926 היה כאן בום כלכלי ונבנו 4,000 מבנים אקלקטיים", משחזרת סמוק. "רבים מהם הומרו לסגנון המודרני בשנות השלושים, כי מהנדס העיר שיפמן תיעב את הסגנון האקלקטי והתנה אישורי שיפוץ בהמרה לסגנון המודרני. כך קרה שנשארו לנו 4,000 בתי באוהאוס, אבל מהאקלקטיים נשארו אולי 500–600. בית אקלקטי בן שתי קומות, אם אינו יוצא דופן, בדרך כלל לא שורד. היו מבנים ממש מרשימים שנעלמו לגמרי. בחלק הזה של העיר יש עדיין פה ושם: הבתים מסביב לכיכר המלך אלברט, כמו בית הפגודה, הם הלב, ויש עוד במובלעת רחוב החשמל.

 

"רוב בעלי הבתים היו בעלי ממון פולנים שקנו קרקעות ובנו בתים במחשבה להתפרנס מהשכרת דירות. עם השנים זה הופרך בגלל הדיור המוגן. ב־1926 היה פיחות רציני של הזלוטי, בעולם פרץ משבר כלכלי, סולל בונה פשטה רגל, אנשים הפסיקו להביא כסף ולבנות. עד שחזרו לבנות בסוף שנות העשרים כבר הגיעו רוחות חדשות, קבוצות ראשונות של העלייה החמישית, וגם חזרה של אדריכלים ילידי הארץ שנסעו ללמוד באירופה כמו רכטר, ברקאי, אברבוך ואחרים".

 

הקפדה על כל פרט

 

בהשקעה משוערת של עשרות מיליוני שקלים לא כולל מחיר הקרקע, הציפיות מדה נורמן מתיישרות עם ליגה אחרת לגמרי. לבד מהמבנים היפהפיים והמיקום בלבה הפועם של העיר, דה נורמן מציע שילוב של גישה בוטיקית עם מותרות של מלונות גדולים כדוגמת בריכה וספא. הוא משובץ פינות חמד וחצרות פנימיות וחיצוניות שמיועדות בין היתר לאירועי קוקטייל מצומצמים, ומכיל מסעדות מבית האחים ירזין (היזמים שמאחורי זוזוברה, קפה איטליה, טוני וספה ועוד), שיהיו משוחררות מכבלי הכשרות בשל אי־השתייכותו של המלון לרשת מלונות גדולה. קהל היעד של המלון הוא תיירים בעלי ממון שמסוגלים לשלם לפחות 415 דולר לחדר ללילה (ומקסימום של 3,000 דולר ללילה בפנטהאוז).

 

הצצה לאחד החדרים בעיצוב סטודיו סגראדה הבריטי. עיטורי נחושת על הפרקט ומאווררי תקרה שעשויים ממדחפים של מסוקים ישנים הצצה לאחד החדרים בעיצוב סטודיו סגראדה הבריטי. עיטורי נחושת על הפרקט ומאווררי תקרה שעשויים ממדחפים של מסוקים ישנים צילום: סיון אסקיו

 

הסיור במלון מעורר חשק להיות תייר אמיד ללילה אחד: על עיצוב הפנים המרהיב הופקד בית סגראדה (Sagrada) הבריטי, שטיפל באחרונה גם בשיפוץ מועדון הג'נטלמנים ההיסטורי The Arts Club בלונדון. העיצוב רווי בעץ וכולל דיטיילים כדוגמת עיטורי נחושת פליז על רצפות הפרקט, מעלית צבועה באדום ומאווררי תקרה שעשויים ממדחפים של מסוקים ישנים. כל הרהיטים במלון נוצרו במיוחד עבורו. את הקירות מעטרות יצירות של אמנים כמו עילית אזולאי, אילון גנור ודרור דאום, באוצרוּתה של הגלריסטית תמר דרזדנר. לאורחים שיתעניינו בהן יוצע מפגש עם האמנים, שחלקם מתגוררים ופועלים בשכונה ובסביבתה.

 

החדרים המרווחים שטופי אור ואוויר, עם חלונות כפולים ותריסי עץ חשמליים, ומכילים בין היתר אמבטיות שיש של Devon&Devon האיטלקית. סטנדרט מתקני החדרים הוא חסר תקדים בסצנת המלונאות המקומית, וכולל בין היתר מכונת אספרסו, כספת, אינטרנט אלחוטי, טלוויזיות דקות וגדולות (החל ב־40 אינץ'), וגולת הכותרת: מערכת חכמה להפעלת החדר באמצעות הטלפון הסלולרי ששולטת בתאורה, בווילונות, במיזוג ובנעילת הדלתות.

 

השירות, מבטיח מנכ"ל המלון ירון ליברמן, בעברו מנהל מזון ומשקאות בשרתון תל אביב, יציב רף חדש בענף המקומי. את הליך הצ'ק־אין/צ'ק־אאוט, למשל, יבצעו אישית הוא עצמו, מנהלת השיווק של המלון או אחד מאנשי הצוות הבכיר האחרים. "לא יהיו לנו פה 200 צ'ק־אינים ביום, וזה מאוד חשוב בעינינו", הוא אומר, ובכך מבטא את פילוסופיית המלון: "אורחים מגיעים למלון כדיירים, עוזבים כידידים וחוזרים כמשפחה".

 

פרטיות האורחים היא ערך עליון, ולצורך השמירה עליה ננקטו שני צעדים תכנוניים משמעותיים: עמדות קבלה נפרדות בשני הבתים, כדי שאורחי הסוויטות לא יידרשו לעבור במבנה החדרים שלא לצורך; ותעלה תת־קרקעית שמחברת בין המבנים דרך החניה, ותוכל להוביל את האורחים בבית שפרן ישירות מהחניה לסוויטה.

 

הביטוי המשכנע ביותר לתפיסת השירות של המלון הוא ללא ספק תהליך הכשרת העובדים וההשקה שלו. ב־22 ביוני נקלטו במלון כ־80 אנשי צוות, שהחלו הדרכה בת שלושה שבועות בנושא הדנ"א של המלון. באמצע יולי יאוכלס המלון למשך שבועיים על ידי בני משפחה וחברים של אנשי הצוות לצורך תוכנית FLAG (Feel Like a Guest) בת כשבועיים. "נזמין חברים, מכרים ומשפחה שיישנו פה וניתן להם משימות", אומר ליברמן, "לעשות מסאז', לבקש להחליף חדר באמצע הלילה ושאר סיטואציות מלונאיות שקורות, כדי לבחון איך אנחנו מתמודדים איתן". ב־1 באוגוסט ייפתח המלון במתכונת השקה רכה, בתפוסה של עשרה חדרים ושתיים־שלוש סוויטות, ואז יפגוש הצוות לראשונה אורחים אמיתיים. ב־1 בספטמבר תיערך הפתיחה הרשמית.

 

חזרה לימי הזוהר

 

מתוקף מיקומו בלב שכונת מגורים צפופה, בשני מבנים לשימור ברמה א', דה נורמן מעורר תגובות מעורבות. מזה סמיכותו הרבה למבני מגורים - מטרים ספורים מפרידים בקו אווירי בינו לבין הבניינים השכנים - הוא מהווה פוטנציאל למטרד רעש לתושבים, ומזה משכנו במבנים שייעודם המקורי היה לדיור, מצרך שבו ישנו כידוע מחסור חמור במטרופולין התל־אביבי.

 

ח"כ תמר זנדברג: "תוכנית השימור של תל אביב נועדה לשמר את ההיסטוריה ובאותה עת לשמור על חיות, אבל כשהבתים לשימור הופכים למגורי יוקרה או מלונות, לב העיר עלול להפוך משכונת מגורים מתפקדת לשמורת טבע לעשירים" ח"כ תמר זנדברג: "תוכנית השימור של תל אביב נועדה לשמר את ההיסטוריה ובאותה עת לשמור על חיות, אבל כשהבתים לשימור הופכים למגורי יוקרה או מלונות, לב העיר עלול להפוך משכונת מגורים מתפקדת לשמורת טבע לעשירים"

 

כמו כן ישנה סוגיית מידת הנגישות של הציבור התל־אביבי למלון, וההגמוניה המפורשת של הכסף במרחב הציבורי הישראלי. בית הפגודה, בית שלוש, בניין לודז'יה, בית רומנוב ובית שפרן - כולם דוגמאות למבנים לשימור שנמצאים כיום בידיים פרטית. מהלך ההשקה של דה נורמן מנוהל אפוא באסטרטגיה של סיכול מקדים ובזהירות מרבית. יואב מסר, למשל, הקדים תרופה למכה בתחילת שיחתנו: לדידו, דה נורמן הציל את המבנים מכליה והחזיר אותם לימי הזוהר שלהם. "לקחנו בניינים שהיו כמעט נטושים בלב תל אביב, ובאופן תרבותי הפחנו בהם חיים", הוא אומר. "יש אורות, ואנשים יהיו בבניין הזה, יסתובבו בו וייהנו בו, וזה לא מובן מאליו.

 

כשנכנסתי לפרויקט המבנים היו במצב מאוד מוזנח, כמעט מטים לנפול. היו שם משרדי עורכי דין, רואי חשבון, דיירים מוגנים, הגינה היתה מגרש אספלט. זה מרגש אותנו לחשוב שמבנייני משרדים שמחשיכים אחר הצהריים הם יהפכו למקום עם אורחים, אוכל, מוזיקה, חיים. זה מתחיל ונגמר בתרבות. תיירים בתל אביב עד כה היו עב"מים על שפת הים ולא לקחו חלק בחיי העיר האמיתיים. יש אמנם כמה מלונות בוטיק מצוינים, אבל הם מאוד קטנים במספר החדרים שהם מציעים".

 

המנכ"ל ליברמן מצהיר מראש על כוונתו לשמור על קשר טוב עם השכנים. "מאוד חשוב לנו הקשר הטוב עם השכנים ועם הקהילה בכלל; אין לנו כוונה לעשות מסיבות", הוא אומר. "אני רוצה להתחבר ולעזור לקהילה, ואפילו חשבתי על שיתוף פעולה פוטנציאלי עם בית הספר בלפור, שאולי התלמידים יאפו עוגיות שנגיש כאן לאורחים".

 

סמוק גם היא תומכת נלהבת במלונות הבוטיק התל־אביביים. "כן ירבו, חד־משמעית", היא פוסקת. "אני חושבת שזה עושה חשק לאנשים לבוא, זה לא צריך להיות מסע צלב כשמגיעים לפה".

 

סמוק מודה שלא תמיד חשבה כך: "בהתחלה הצטערתי שזה לא יישאר בית מגורים, אבל עכשיו אני חושבת שדווקא כך אנשים ייחשפו למבנה. זו הזדמנות להרבה אנשים להיכנס פנימה ולחוות את החוויה של החדרים האלה איך שהם היו. לא שהעיצוב בפנים זהה, אבל הגודל של החללים, הגובה, החלונות, הדלתות, את עוברת את הסף ומרגישה שאת נכנסת לתקופה אחרת. אם זה היה נשאר בית דירות, מי היה יכול להרשות לעצמו לגור בהן? במלון, לשם הסקרנות, את לפחות יכולה להרשות לעצמך להיכנס ללילה אחד. בדיור, לעומת זאת, אין סיכוי שהאוליגרך יכניס אותך פנימה אלא אם כן את שייכת למעמד הזה. וכמה מאיתנו כבר שייכים? רב הסיכוי שמספר גדול יותר של אנשים יחוו את החוויה הזאת במלון, גם אם הוא יקר".

 

לצד אלה, יש גם מי שעמדתו כלפי הפרויקט צוננת יותר. ח"כ תמר זנדברג (מרצ), למשל, סבורה כי הוא מעמיד בסכנה את אופייה של לב העיר כשכונת מגורים. "אני מודאגת ממגיפת מלונות הבוטיק, במיוחד במבנים לשימור, ובמיוחד בלב העיר", היא אומרת. "לב העיר הופך לאזור שאנשים סבירים לא יכולים לגור בו: במקום עירוניות ושכונתיות מתהווה מצב של מוזיאון שעווה. תוכנית השימור של העיר היתה אמורה לשמר את ההיסטוריה, אבל בעת ובעונה אחת לשמור על חיות. בנווה צדק, לדוגמה, המחירים מאוד עלו כי כולה וילות, ויש סכנה שגם לב העיר יהפוך להיות אותו הדבר.

 

מבנים לשימור הפכו בשנים האחרונות למגורי יוקרה, או וילות, או דיור של תושבי חוץ או מלונות, ויש סכנה לשינוי האופי של לב העיר בעקבות זאת. בתכנון נכון עוד אפשר לבלום ולמנוע את זה, אבל אם לא ננהיג תוכנית נכונה בנוגע למבנים האלה קיים סיכון שהיא תהפוך לשמורת טבע לעשירים, ולא לשכונת מגורים מתפקדת".

 

מאידך, היא מוסיפה, יש לקחת את הדברים בפרופורציות: "למען הסדר הטוב צריך להגיד שבעירוניות טובה יש הטרוגניות ועירוב שימושים - מסחר, מגורים, תעסוקה, מלונאות וקניות זה לצד זה. אנחנו לא רוצים להגיע למצב שתעסוקה זה ברמת החייל, קניות זה בצומת ביל"ו ומלונאות זה רק ב־Sea & Sun".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x