ירושלים של במבוק

גם אם ביליתם את כל שנות ילדותכם בצופים, ואתם זוכרים מתוך שינה את כל סוגי הכפיתות שאפשר להכין, המיצב שנבנה בימים אלה במוזיאון ישראל ישאיר לכם אתגר חדש.

בגן הפסלים של המוזיאון, לא רחוק מהפסל המפורסם של רוברט אינדיאנה, "אהבה", הולך ומתהווה בשבועות האחרונים אתר בנייה לא שגרתי: חומרי הבנייה הם אלפי מוטות במבוק שהגיעו מג'ורג'יה בארה"ב ו־80 ק"מ של מיתרי טיפוס בשלל צבעים, ובתפקיד הבנאים: כ־30 מטפסי הרים מהעולם וגם מישראל, שמדברים ביניהם בשפה משלהם וזזים במהירות מפליאה בין מוטות הבמבוק הדקיקים. התוצאה, שתיחשף במלואה ב־10 ביוני, תהיה קונסטרוקציה עצומת ממדים שתתפרס בגן כולו, עד לגובה 16 מטר.

בתוך הביג במבו. לשחק מחבואים

הפרויקט המדובר נקרא "Big Bambu", מיצב גדול ממדים של האחים התאומים האמריקאים דאג ומייק סטארן, שהוצג בעבר בווריאציות שונות על גג המטרופוליטן בניו יורק, במוזיאון לאמנות עכשווית ברומא, בביאנלה בוונציה ובמוזיאון לאמנות מודרנית בטוקיו. בכל מקום הוא מתאים את עצמו לחלל התצוגה ולאופיו, ובכל פעם מחדש הצוות אינו יודע כיצד תיראה התוצאה הסופית.

המבקרים יוכלו לבחון כיצד המראה של הפסל משתנה מכל נקודה אחרת, להתיישב בתוכו בפינות מסתור שקטות, לעלות עד למעלה ולהשקיף על הנוף הירושלמי או לשחק בו מחבואים.

מה למוזיאון ישראל ולמיצב כזה בלתי קונבנציונלי?

"אחרי ההצלחה של המיצב של רון ארד בקיץ 2013 חיפשנו יצירה משמעותית שנוכל להציג בחוץ, בגן הפסלים. המטרה היתה להציג משהו שאנחנו מאמינים באיכות האמנותית שלו, אבל גם שהקהל יוכל לחוות ולהגיב אליו באופן בלתי אמצעי".

כאוס כקו מנחה

"האחים סטארן חיים במעין קומונה לצד הצוות למשך שבעה שבועות", מספרת לפידות. "המטפסים מקבלים הכשרה בסיסית ומשם כל אחד עובד מצד אחד לבד, ומצד שני תלוי במי שעובד לצדו. על פניו התוצר מקרי, אבל כל קשירה היא תולדה של עשרות החלטות. יש כאן מחויבות אדירה של כל אחד מאנשי הצוות, ונכנס לתוך העניין הזה גם הממד של הקהל. האנרגיה שיש במבנה הזה היא פשוט מדבקת".

מירה לפידות, אוצרת המיצג צילום: עומר מסינגר

אחת מבנות הצוות הישראליות שעובדות במקום מסבירה כי הכאוס הוא הפילוסופיה שמנחה את האחים סטארן, והרעיון הוא שינוי מתמיד: בכל פעם הם משנים את כיוון הבנייה ואת האזור שבו הם עובדים, כך שכל אחד מהם ממשיך את העבודה שהאחרים עשו לפניו.

"המיצב עובד בכמה מישורים", אומרת לפידות. "אפשר ליהנות רק מהתבוננות בו מבחוץ או לטייל תחתיו ולצפות בכל ההסתעפויות, ואפשר גם לטפס עליו. בתוך המיצב קיימים אזורים שממש מערסלים אותך כצופה ומבקר, ומייצרים מקומות שיכולים להוות חלל לעבודה אמנותית נוספת. זה גם פסל, גם סביבה, גם סוג של ארכיטקטורה".

רוח חדשה

לדברי לפידות, במהלך הקיץ יתקיימו סביב המיצב אירועים אמנותיים נוספים. "כרגע אנחנו עובדים על התוכנית, אבל הרעיון הבסיסי הוא שגם סוגי המופע שיתקיימו יתייחסו לצורה שבה נוצרה העבודה, ולכן יהיה דגש על מופעי ג'אם סשן ומופעים נוספים המשלבים אלתור ויצירה", היא אומרת.

יש תחושה שמוזיאון ישראל אט אט מקלף מעצמו את הממסדיות.

"זה מהלך שחלקו מכוון וחלקו תולדה של זרמים תת־קרקעיים שמבינים אותם רק בדיעבד. יש בתקופה האחרונה התחדשות בצוות המוזיאון. הרבה מהאוצרים שהיו האבות והאמהות המייסדים של המוזיאון פרשו ונכנס צוות צעיר יותר.

"כבר יותר מעשר שנים אני נוסעת מדי יום מתל אביב לירושלים, והנסיעה הזו גורמת לי לעשות את הבחירה במה שאני עושה בכל פעם מחדש. המוזיאון הוא סוג של אקס־טריטוריה. את באה בשעריו ומשהו בגוף מאט. ה'ביג במבו' מתחבר מאוד לעניין הזה. הוא כמו בודהה בעל אלף הזרועות, יש בו נגיעות שיוצאות החוצה".