ביקורת מחול: "רשימו" / להקת ורטיגו
העבודה החדשה של נעה ורטהיים יפה ואסתטית ולכן נעים לצפות בה, אך אין בה רגעים מרגשים במיוחד או כאלה שנחרתים בזיכרון
מה: להקת המחול ורטיגו מעלה את "רשימו" מאת הכוריאוגרפית נעה ורטהיים למוזיקה של רן בגנו, תלבושות של רוזי כנען ועיצוב במה ותאורה של דני פישוף־מג'נטה.
דבר המבקרת: לדברי היוצרת, "רשימו" הוא "רושם של הדבר שנותר בנו פנימה, לאחר הסתלקותו. זהו מושג קבלי שמהותו היא 'רושם האור', הקו הדק המשוך על הכלי ונותר עם הסתלקות האורות; ההתגלות של מה שנותר בחלל הפנוי". שמונת הרקדנים והרקדניות נעים בחופשיות בחלל שמקיפות אלומות אור מלמעלה ומטה - נעים, קופצים, רצים, פולטים קולות ומפגינים טכניקה מרשימה.
לשפה התנועתית המוכרת של הלהקה נוספו תנועות תזזיתיות חדות ומהירות שלא תמיד היה סנכרון ביניהן לבין פס הקול, שנע בין מנגינות זורמות הרמוניות עם כינורות וצ'לו לנגינת גיטרות חורקות ודיסטורשנים.
"רשימו" היא עבודה יפה ואסתטית עם תשומת לב לכל המרכיבים הבימתיים, דבר המאפיין את עבודותיה של ורטהיים, ולכן נעים לצפות בה, אך אין בה רגעים מרגשים במיוחד או כאלה שנחרתים בזיכרון.
מתוך המופע "רשימו". נעים לצפות, אבל אין בו רגעים שנחרתים בזיכרון צילום: מעיין חותם
אם להשתמש בדימוי של היוצרת, אין בה קו אחד אלא כמה קווים, שלא תמיד ברור החיבור והרצף ביניהם. ייתכן שזה חלק מהחיפוש אחר הרעיון הרוחני שממנו שאבה היוצרת את ההשראה, אבל להבדיל מעבודות קודמות של להקת ורטיגו, התקשיתי למצוא המשכיות או התפתחות לרעיון המופשט.
שורה תחתונה: השלם קטן מסך חלקיו.
