למי מגיע פרס ספיר?

ל"גן נעמי", כי מלחמה בטייקונים מדברת לכולם

נעמי הגננת היא אשה בודדה המתגוררת בקומה השנייה של גן נעמי, שפועל כבר יותר מ־20 שנה. את הגן היא מפעילה בזכות טוב לבו של בעל המגרש, יהודי אמריקאי עשיר שהבטיח לה שבצוואתו הורה להמשיך להפעיל את הגן גם אחרי מותו. אלא שבוקר אחד היא מתבקשת לפנות את המגרש לטובת פרויקט מגורי יוקרה, ויוצאת למאבק משפטי מתיש מול בעל הנכס העתידי.

כתיבתו של שריד קולחת, הסיפור שלו מעורר חמלה ורצון להמשיך לקרוא והוא מכניס לתוכו מגוון דמויות שמייצגות את החברה הישראלית. זהו סיפור אנושי הפורט על נימי הנוסטלגיה, ומעורר געגועים לתקופה ולמקום שאנשים גרו קרוב לאדמה ולא קרוב לשמים. הורים לילדים קטנים ישרדו את כל תיאורי החגיגות, הארוחות ומשחקי הגן. זהו ספר שמעמיד במרכז את האדם הפשוט השרוי במצוקה, ולוקח את הקורא למסע בין ארץ ישראל הישנה והטובה לזו המודרנית והחומרית.

על ישי שריד:

• בן 48
• זהו ספרו השלישי
• עורך דין במקצועו, בנו של יוסי שריד
  

מאיה נחום שחל

ל"בעלת הבית", כי הוא הכי ישראלי שאפשר

יותר מהכל, זהו ספר על התפכחות. במרכז הספר עומד אסא פוגל, דוקטור מובטל ופרוד פלוס ילדה, שמחפש את עצמו. אסא חי בצלה של אמו אלישבע, פרופסור להיסטוריה, אספנית אמנות, ידידתם של שועי ישראל וסמנכ"לית מרכז שמטרתו לקדם את השלום, הנחשדת במעילה בהיקף של 3.4 מיליון שקל.

לצד אסא, הקורא נע מביטחון מוחלט בחפותה של האם ועד לחשד מבוסס באשמתה. קשה שלא להזדהות עם דמותו של אסא, ולעתים אפילו לרחם עליה. הרי בכל אחד מאיתנו מסתתר האיש הזה, שמשווה את עצמו באופן תמידי לאחרים, שמרגיש כישלון כשהוא מבין שהחיים הם לא מה שהבטיחו לו, שמגלה שהמשפחה שלו רחוקה מלהיות מושלמת.

הכתיבה של ידלין ב"בעלת הבית" זורמת וקלילה, לא חוסכת בביקורת, וההעמקה שלה בדמויות ובפרטים הנוגעים לחייהן ראויה לשבח. זהו הספר הכי ישראלי שאפשר, המצביע על בעיות שאיתן מתמודד כל ישראלי בימינו: החיפוש העצמי, שלטון הריאליטי והרדיפה אחר הכסף.

על נעה ידלין:

• בת 38
• זהו ספרה השלישי
• עבדה כעיתונאית וכתבה ביקורות טלוויזיה ותרבות
  

נטע־לי בינשטוק

ל"כלה", כי הוא נכתב מעומק הלב

"איך יכולתי לשכוח? הכל נמחק כאילו לא היה. ילדים מגנים על נפשם בהכחשה ובשכחה, ובימי המחלה של אמא כנראה לא יכולתי להכיל גם את הסיפור הזה", כותבת אורה אחימאיר על המסע שעשתה לחשיפת שלדים בארון המשפחתי. הטריגר לחיפוש הוא הזמנה מצהיבה מ־1938 לחתונת אמה בצפת עם בעלה הראשון, עליה הוסיף מישהו בכתב יד: "אחרי ארבעה ימים הוא נרצח". כמו בכל משפחה פולנית טובה (גם אם לא כולם בה מפולניה) הילדים הם האחרונים לגלות.

קילוף מעטה השתיקה מעל עברה הטרגי של האם נע על הרבה יותר מאשר ציר הזמן. אחימאיר אמנם חולקת עם הקורא את תהליכי חיפוש המידע, אבל יותר מכך היא מבקשת ממנו להיות חבר למסע הנפשי שהיא עוברת. ממש כמו בחדרו של פסיכולוג, היא פורמת את הסודות והקורא מקשיב.

"כלה" הוא מעין עבודת שורשים אולטימטיבית, שנעשתה מעומק הלב. הערך המוסף שלה הוא בתיאור הפרטים הקטנים של חיי היומיום במאה שעברה - הנעליים שהועברו מילד לילד וחרטומיהן קוצצו כשהרגליים גדלו, פסי התחרה שעקרות בית נהגו למתוח בארון הבגדים, השולחן הסלוני מחופה הזכוכית שמתחתיה כלאו מפית. אלה מעלים חיוך של נוסטלגיה על שפתי הקורא בן דורה, ואם תזכה בפרס - אולי גם בני דור מסכי המגע יצליחו ליהנות מהם.

על אורה אחימאיר:

• בת 72

• זהו ספרה הראשון

• ניהלה את מכון ירושלים לחקר ישראל, נשואה ליעקב אחימאיר

נורית דנגוט־גפן

ל"אפשרות של אלימות", כי הגיע הזמן שספר מתח יזכה

תגידו, השתגעתם? מה זה כל השטויות האלו של נמתין להכרעת השופטים? אנחנו הרי ספר מתח! כל דמות אצלנו יותר קשוחה מהשנייה. וראיתם בכלל מי מתמודד מולנו??? כל מיני סיפורים אנושיים רכרוכיים וסוחטי דמעות על יחסים רגישים עם אימהות. בואו פשוט נעלים את ארבעת המתמודדים האחרים לכמה שעות, או שנחליק איזו מעטפה לשופטים, אתם שוכחים שיש לנו גם גב חזק בצמרת המשטרה. אם זה לא יעבוד, פשוט ניקח שניים מהרוצחים הפסיכופתים מהספר ונרסס את כולם.

רגע אחד בבקשה, אני מבקש לא למהר עם האפשרות לאלימות. אנחנו אמנם ספר מתח, אבל כל הסיפור כאן שאנחנו לא איזה ספר טיסה זול. זה בדיוק מה שאנחנו מנסים להוכיח, שספרות מתח יכולה להיות איכותית וגבוהה, שהדמויות אצלנו עמוקות ומורכבות. מדוע ז'ורז' סימנון או בוריס אקונין יכולים לזכות בעשרות פרסים בעולם, ורק אצלנו מתעלמים מהז'אנר? יש בספר כמה מוחות מבריקים במיוחד, אז אני מציע שכולנו נירגע ונחשוב איך זוכים בפרס עם קצת תחכום.

לרסס אפשר תמיד, אני מסכים, אבל לדעתי אפשר גם להכניס אותם לחדר החקירות ולהסביר להם את חשיבותו של הבלש בתרבות הספרותית גם אצלנו. להראות להם איך אברהם אברהם, הגיבור שלנו, הוא יורשו החוקי של מיכאל אוחיון המופלא של בתיה גור. נספר על אורי אדלמן ואודי אשרי שכתבו כאן ספרי מתח משובחים והלכו לעולמם מוקדם מדי ולא מספיק מוערכים. נגיד שהגיע הזמן שגם כאן ספרות מתח מעולה תזכה בפרסים, ושהפרס שניקח היום הוא גם בשביל גור, אדלמן ואשרי.

תשמע, חביבי, אתה יכול לקשקש כאן כמה שאתה רוצה על מיכאל אוחיון, אבל מעט מאוד אנשים זוכרים אותו. אבי שלנו הרבה יותר מחוספס ממנו, הוא יודע שיש זמן לדיבורים, אבל גם זמן למעשים. וחוץ מזה כל הדיון התיאורטי הזה ממש לא משנה, אני כבר הזמנתי את עמוס אוזן, הפושע הקשוח מעמוד 14, לסדר את העניינים. קצת מזומנים, קצת איומים, אתה יכול להיות רגוע, אנחנו לוקחים הערב את כל הקופה.

על דרור משעני:

• בן 38

• זהו ספרו השלישי

• זוכה פרס מרטין בק השבדי על רומן המתח המתורגם של השנה

אורי שאלתיאל

ל"צילה", כי זהו פרויקט הנצחה שאפתני ומרתק

משולש אהבה, דמויות יוצאות דופן ומסעות בין מדינות - בספר "צילה", רומן היסטורי־משפחתי, יש את כל מה שצריך.

הרומן השאפתני מתאר את קורותיה של סבתא־רבתה של יהודית קציר, צילה, ואת תולדות משפחתה. עבודתה הארוכה והמאומצת של קציר ניכרת לאורכו של הספר, והיא ראויה להערכה רבה בפני עצמה. מתוך תחושת שליחות ובהשפעת בקשתה האחרונה של אמה, לוקחת קציר על עצמה את פרויקט ההנצחה של המשפחה. בדקדוק רב, באהבה ובגעגוע היא מחברת קטעי יומנים, רשימות, מכתבים, זיכרונות, ראיונות ואירועים מדומיינים לכדי סיפור ברור.

מחברותיה של צילה, אשה חזקה בעלת סיפור חיים מרתק, מספקות הצצה לפרקים בתולדות הציונות, ומילותיה הפשוטות שתורגמו מיידיש מעוררות רצון להמשיך ולקרוא. משפטיה המסוגננים והמהוקצעים של קציר משתלבים בין לבין, משלימים את חלקי הפאזל בעלילה.

אולם לאחר סיומו של החלק הראשון של הספר וחלקה של צילה כגיבורה הראשית, הסיפור הופך למעט מייגע. בחלקו השני של הספר מובא סיפור אהבתם של עמינדב ויהודית, בתם הבכורה של צילה ואליעזר. גם כאן תופרת קציר בסגנונה המוכר את שמיכת הטלאים המשפחתית לכדי פרק נוסף בהיסטוריה, כשלפרקים נוצרת תחושה של ניים דרופינג, כאילו הידוענים ההיסטוריים הוכנסו כמעט בכוח לתוך הסיפור המשפחתי. חלקו השלישי של הספר מתמקד בשנותיהם המאוחרות של צילה וחנן. נדמה כאילו מרוב האהבה והכבוד שרוחשת קציר לדמויות, קשה היה לה לוותר על חלקים בסיפור.

על יהודית קציר:

• בת 50

• זהו ספרה העשירי

• שלושה מתוך העשרה הם ספרי ילדים

יעל סובינסקי

פרס ספיר לספרות: 13 שנה של תככים ושערוריות

פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס נוסד לפני 13 שנה ועורר במהלכן לא מעט מחלוקות ושערוריות. במהלך השנים הכריזו סופרים חשובים כמאיר שלו, אהרן אפלפלד ועמוס עוז שלא יגישו את מועמדתם לפרס.

השופטים בוחרים 12 יצירות, מתוכן נבחרות חמש לרשימה הקצרה. הזוכה מקבל 150 אלף שקל, וכל אחד מארבעת האחרים מקבל 40 אלף שקל. חבר השופטים כולל שבעה אנשים שזהותם (למעט היו"ר) חסויה עד לטקס.

ב־2003 בוטלה מועמדותו של אתגר קרת על ספרו "אניהו", כיוון שכלל מספר מילים נמוך מהנדרש בתקנון. ב־2004 הביע הסופר יורם קניוק תרעומת בפני השופטים על כך שלא זכה, ונמתחה ביקורת על רמתו הרדודה של הטקס. ב־2009 בוטלה זכייתו של "אחוזת דג'אני" של אלון חילו, כיוון שבראש השופטים ישב יוסי שריד, שחלק עם חילו את אותה הוצאת ספרים וקשור בקשרי משפחה לעורכת הספר.

מאיה נחום שחל