ביקורת סרט: "פרנסס הא"

"אני מצטערת שאני עדיין לא אדם אמיתי", פותחת פרנסס הא את סרטו של נוח באומבך. ואכן, בדומה לרבים מבני דורה, פרנסס עדיין לא מצאה את עצמה, ומתפרנסת בדוחק מעבודתה כרקדנית שולית בלהקת מחול.

קהל היעד: חובבי קומדיות קטנות ואמנותיות.

דבר המבקר: פרנסס נעה בין דירות שכורות ונאחזת בשולי החיים, ולמרות זאת מצליחה לשמור על אופטימיות שנדמית כניתוק רגשי במקרה הטוב, וכהדחקה במקרה הרע. הניתוק הרגשי מאפיין גם את מערכת היחסים המרכזית בסרט עם חברתה הטובה, סופי לוי. פרנסס תופשת את לוי כאחותה התאומה (ואפילו נפרדת מבן זוגה כי היא מעדיפה לגור איתה ולא איתו), אך לוי מחויבת פחות לקשר ויותר להתקדמות בחייה. הבחירה של באומבך לבנות דמות ראשית שנעה בחוסר מודעות משווע גורמת לתחושות שבין חמלה, חיבה ורצון לנער את הכוכבת, ומזכירה סרטים כמו "חופשייה ומאושרת" של מייק לי, אך גם את הסדרה "בנות", במראה של הכוכבת והתנהלותה ובשל השתתפותו של אדם דרייבר (אדם מהסדרה). הסרט מזכיר גם את סרטיו של וודי אלן, הן בסביבה הניו־יורקית והן בדמיון בין הכוכבת לבין אנני המפורסמת. אלא שבניגוד לאלן, ששומר על מונולוגים מושחזים וקו עלילתי ברור שמפצים במידה מסוימת על המודעות העצמית הגבוהה מדי של הבמאי, ב"פרנסס הא" יש רגעים רבים שבהם חוסר המודעות של הכוכבת גורם לניתוק מהסרט כולו. לזכות הסרט עומד גם פסקול מוצלח, כשבאחת הסצנות המוצלחות פרנסס מרקדת ברחובות כשברקע שירו של דיוויד בואי, "Modern Love".

שורה תחתונה: סרט נעים לצפייה שלא מותיר חותם.

פרנסס הא. בין וודי אלן ל"בנות"